כשאני כותב את המילים האלה, יותר משנתיים אחרי אותו בוקר שבו טנדרים עמוסי מחבלים הסתובבו ברחובות שדרות, אני זוכר לא רק את האימה, אלא גם את המראה של מחבלים עומדים ממש מחוץ לבית שלי.
ראיתי אותם דרך האינטרקום. זו תמונה שלא יוצאת לי מהראש. אני מטופל במרכז חוסן, וקיבלתי טיפול גם בתקופה שבה היינו מפונים באילת, אבל גם טיפול לא מוחק את התחושה שבאותו יום קרה משהו שהמדינה לא רשאית להדחיק.
לתושבי שדרות יש פרספקטיבה ייחודית, כי חווינו על בשרנו מציאות שנוצרה ב־25 שנות הזנחה. היו אלה שנים עם ירי בלתי פוסק של רקטות, אזעקות יומיומיות, הפגנות אלימות על הגדר בכל יום שישי, בלוני נפץ ובלוני תבערה שנפלו ליד גני ילדים.
לא היינו צריכים להיות ראש הממשלה או קציני מודיעין כדי להבין דבר פשוט: חמאס לא רצה שלום. הוא מעולם לא היה פרטנר. הוא היה אויב, וגם הצהיר על כך בלי להסתיר.
אין לנו מודיעין, אין לנו סוכנים בעזה, אין לנו טכנולוגיה לאיתור תשתיות טרור. ובכל זאת, אנחנו כאן בשדרות ראינו, שמענו והרגשנו מספיק כדי להבין שמה שקורה מעבר לגדר הוא איום קבוע. ואם אנחנו, האזרחים הפשוטים, ידענו את זה בלי גישה למידע מסווג, אין סיבה שמי שמנהלים את המדינה לא ידעו. ואם היה מידע נוסף שלא הגיע לראש הממשלה, זה כבר כשל אחר. אבל המציאות בשטח היתה ברורה ולא היה אפשר להתעלם ממנה.
לכן רק ועדת חקירה ממלכתית יכולה לתת תשובות אמיתיות. ועדה שאינה כפופה לפוליטיקה ולאינטרסים. ועדה שיש לה סמכות לזמן כל גורם ולפתוח כל מסמך. ועדה שיכולה לבדוק את כל שרשרת קבלת ההחלטות שהיתה באותו בוקר נורא בשדרות: מדיניות ארוכת שנים, התרעות, מוכנות, הצבא, הממשלה, הקבינט וכל גוף שהיה חלק מהמשבר.
תושבי שדרות שילמו בחיים, בגוף ובנפש. האחריות של המדינה היא ללמוד מהכישלונות ולאפשר שקיפות מלאה.
זה לא עניין של ימין או שמאל, אלא של ביטחון בסיסי. אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תעמוד בחזית מול אויביה ותגן על אזרחיה, אנחנו חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. זו הדרך היחידה להבטיח שמחדל כזה לא יחזור לעולם.
הכותב הוא יליד ותושב שדרות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו