ממלכתי תמורת חנינה: נתניהו אינו מוכן להודות באף אחת מהעבירות המיוחסות לו, ומבקש מהנשיא הרצוג להעניק לו חנינה בשם האינטרס הציבורי. אלא שבין השורות, ומעבר להצדקות הקשורות לאיחוי הקרע בעם, ראש הממשלה מציע לנשיא למעשה עסקה: ביטול הרפורמה המשפטית תמורת חנינה.
לכאורה, הפער בין עמדתו של הרצוג לזו של נתניהו אינו ניתן לגישור. נתניהו חזר והדגיש כי אינו מתכוון להודות בעבירות המיוחסות לו, בעוד הרצוג הבהיר יותר מפעם אחת שהוא מוכן לשקול בקשת חנינה - ובלבד שתוגש לפי "הכללים המקובלים".
רבים העמיסו על ההצהרה הזו משאלות לב שמעולם לא נאמרו רשמית מפי הנשיא, וקבעו בשמו כי ללא הודאה מצד נתניהו - לא תינתן חנינה. אלא שזו בדיוק השאלה: מהם אותם "כללים מקובלים"?
אם הרצוג התכוון לחוק, הרי שחוק יסוד: הנשיא, שמעניק לנשיא סמכות לחון עבריינים, אינו מתנה חנינה בשום תנאי - לא בהודאה, לא בהרשעה ולא בחרטה.
אמנם הודאה באשמה היא אכן הפרקטיקה המקובלת, אך אינה חובה על פי חוק. התקדים הבולט ביותר שבו ניתנה חנינה ללא הודאה באשמה הוא בפרשת קו 300, כאשר אברהם שלום ושלושה אנשי שב"כ נוספים זכו לחנינה מבלי שהודו בסעיפי עבירה ספציפיים. אלא שבאותה פרשה החנינה ניתנה כ"חנינת מגן", עוד לפני הגשת כתב אישום - מה שסייע לנשיא חיים הרצוג לטעון שמדובר בעניין "תלוי ועומד".
במובן זה, תיקי האלפים מציבים בפני הנשיא יצחק הרצוג אתגר גדול בהרבה: נתניהו מבקש חנינה למרות שהוגש נגדו כתב אישום, ומבלי להודות בדבר. ואם קוראים את בקשת החנינה, מבינים שגם פרישה מהחיים הפוליטיים אינה על הפרק.
למעשה, נתניהו מסביר במכתבו במה בכוונתו לעסוק בהמשך כהונתו כראש ממשלה לאחר קבלת החנינה. אז מה בכל זאת מציע נתניהו להרצוג, שיעזור "לשווק" את החנינה לציבור?
הרמז המובהק מופיע כבר בבקשה: נתניהו מבטיח כי החנינה תאפשר לו "לפעול לאיחוי הקרע בעם, ואף לעסוק בסוגיות נוספות, כגון במערכת המשפט ובתקשורת". עורך דינו הבהיר שמדובר בסוגיות ש"נתניהו מנוע מלעסוק בהן בשל המשפט". איחוי הקרע הוא תמיד עניין מבורך - אבל למה בדיוק מתכוון נתניהו כשהוא מבקש לחזור ולעסוק באותן "סוגיות נוספות"?
נראה כי נתניהו מציע למעשה להתנתק מיריב לוין, שמחה רוטמן והרעיון שמאחורי הרפורמה המשפטית. הוא מציע לחזור למודל הישן שלו, ולהתייצב מחדש לצד המחנה המתנגד לשינויים משמעותיים במערכת המשפט.
על הדרך, נדמה שהוא שולח גם "סוכריות" לכיוון גופי התקשורת, שעשויים לקרוא במשפט המעורפל הזה הבטחה לבטל את הצעת חוק השידורים של שלמה קרעי, ואולי אף למנוע את סגירת גלי צה"ל.
נתניהו אינו בונה כאן קייס רגיל לחנינה - כזה הנשען על שיקולי חסד ורחמים. קשה להניח שגם הוא מאמין שהדברים שכתב על איחוי הקרע באמת משכנעים; לא יותר מנאומי מיס יוניברס על שלום עולמי.
הוא בונה על האינטרס הצר של מערכת המשפט. אירועי הפצ"רית והלחץ שהם מפעילים כעת על היועצת המשפטית לממשלה ועל בית המשפט העליון רק מחזקים מבחינתו את הצעתו. זה זמן של חולשה משמעותית של המערכת, והוא יודע זאת.
אין הרבה מקום לרחמים על מערכת שביצעה טעויות קשות בשנים האחרונות - אך אין ספק שנתניהו מזהה את רגע החולשה שלה. מבחינתו, זה הרגע שבו האינטרסים שלו ושל מערכת המשפט מצטלבים. ואפשר רק לרחם על אנשי הימין שעדיין אינם מבינים שנתניהו לא באמת מושקע בתיקון מערכת המשפט; עבורו זה היה ונשאר מנוף לחץ.
כמו ריצ'רד השלישי של שייקספיר שזעק "ממלכתי תמורת סוס" - נתניהו זועק כעת "ממלכתי תמורת חנינה". הוא מציע לחזור להיות ממלכתי, אם רק תינתן לו החנינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו