השפלה מכוונת: כשפוליטיקאים חוצים את הקווים האדומים של הזיכרון

בישראל של היום אנחנו יודעים להתווכח. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, עיר ויישוב, עולים וצברים - זה חלק מהדמוקרטיה שלנו. אבל ההתפרצות של חברת הכנסת גוטליב באולם בית המשפט והכינוי "יודנראט" כלפי איש משמר בתי המשפט חוצה קו שאסור לחצות.

כנכד לניצולי שואה, כמפקד במילואים וכאזרח במדינה הזאת - אני רואה בזה יותר מאשר שגיאה פוליטית. זוהי התנכרות למשמעות המילים שאנחנו משתמשים בהן ולכוח ההרסני שלהן.

המילה "יודנראט" איננה ביטוי פוליטי נוסף במאגר הקללות הכנסתיות. היא נושאת בחובה את משקלם של מיליוני יהודים שנרצחו, את הסבל של אלה שנאלצו לבחירות בלתי אפשריות בתוך גטאות, ואת הזיכרון של דור שלם שהושמד. כששם כזה מושלך בקלות ראש על מאבטח ישראלי שעושה את עבודתו - המטרה היא לא ביקורת עניינית אלא השפלה מכוונת.

אני מכיר את מאבטחי משמר בתי המשפט. אלו אנשים שבחרו לשרת את הציבור, שרבים מהם שירתו במילואים, שמגיעים מדי יום למקום עבודתם כדי לשמור על הסדר במוסד ממלכתי. הם לא בחרו להיות חלק מהמאבק הפוליטי. הם פשוט עושים את עבודתם. ההשוואה שלהם ל"יודנראט" היא לא רק עוול אישי - היא פגיעה בלגיטימיות של המדינה ושל מוסדותיה.

ביקורת על מערכת המשפט היא לגיטימית ונחוצה. גם ביקורת קשה. אבל ההבדל בין ביקורת לבין השימוש בשפת השואה נגד יהודים אחרים הוא ההבדל בין דמוקרטיה בריאה לבין חברה שמתפרקת מבפנים. כשפוליטיקאים מתחילים להשתמש בשפה של השואה כלפי מתנגדים פוליטיים, הם הופכים את הזכרון הלאומי לכלי נשק פנימי.

האויבים האמיתיים שלנו - חמאס, חיזבאללה, האיראנים - מחכים בסבלנות לכל סדק בחברה הישראלית. הם יודעים שאי אפשר להביס אותנו צבאית, אבל אולי אפשר להביס אותו באמצעות פילוג פנימי. כשחברת כנסת משתמשת בשפה של השואה כלפי אזרח ישראלי, היא עושה את העבודה עבורם.

גוטליב צריכה להתנצל. לא כי הציבור דורש זאת, אלא כי זו האחריות המוסרית שלה כנציגת ציבור. התנצלות איננה הודאה בחולשה - היא הכרה בכך שגם לדברים שאנחנו אומרים יש משמעות, ושלחלק מהמילים יש כוח להרוס יותר ממה שהן בונות.

אבל האחריות איננה רק שלה. החברה הישראלית התרגלה לרמת אלימות מילולית שהפכה לנורמליות. ברשתות החברתיות, בתוכניות הטלוויזיה, בשיחות יומיומיות - השימוש בהשוואות לנאצים ולשואה הפך להיות נפוץ עד כדי בנאליות. כשהכל הופך להיות "כמו השואה", שום דבר כבר לא "כמו השואה".

לפני שנים, במסע "עדים במדים" לפולין, עמדתי מול השרידים באושוויץ-בירקנאו. עמדו שם עמי צוערי קורס מפקדי פלוגות מכל גווני החברה הישראלית. במקום ההוא למדנו שיעור פשוט: האחדות שלנו היא לא סיסמה פוליטית - היא תנאי הכרחי לקיום שלנו כעם ומדינה.

מי שמשתמש בזיכרון השואה כנשק פוליטי נגד יהודים אחרים לא רק מזלזל בזכר הנרצחים - הוא מערער את הבסיס המשותף של החברה הישראלית. יש לנו מספיק אתגרים וסכנות מבחוץ. אין לנו צורך ליצור אויבים מבפנים.

השיח הפוליטי שלנו יכול להיות קשה, עמוק, ביקורתי. אבל הוא חייב להיות אחראי. כשמילים מתחילות להרוס יותר ממה שהן בונות, הגיע הזמן להפסיק לומר אותן. זו לא צנזורה - זו בגרות.