עצימת העיניים הפכה למדיניות ממשלתית: על ההכחשה השיטתית של הכאב

הממשלה קוראת לנו לעצום עיניים. לא לראות את אביתר דוד שפניו שקועים, גופו מתדלדל, המבט כבוי לחלוטין. לא לשמוע את רום ברסלבסקי שמתייפח ומתחנן על נפשו באפיסת כוחות. לא לצפות בתיעודים כי זה "טרור פסיכולוגי" של חמאס. אולי זה נכון. אבל מה זה משנה אם המוות מצולם בלייב?

הסרטונים לא משקרים. החטופים לא מדקלמים סיסמאות ב-AI - הם מורעבים, מותשים, מעונים. וזה לא חדש: עדן ירושלמי, החטופה שהוחזרה לפני כשנה מהשבי בעזה בארון קבורה, שקלה 36 ק"ג בלבד. זו לא הפתעה, אלא הדחקה. לא רגע שבירה אלא תהליך מתמשך של התעלמות שהפך לדוקטרינה.

אמש (שני) היה זה שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, שקרא למשפחות להפסיק להפיץ את התמונות והסרטונים של החטופים שזעזעו את המדינה והעולם. "אני חושב שזו טעות קשה לצפות בסרטונים הללו. זו טעות קשה גם לפרסם אותם", אמר בראיון. "זה חלק מתעמולת חמאס שנועדה לפגוע בנו. כמו שכאשר חמאס יורה טיל, אני לא מתנדב לחטוף אותו אלא נכנס למרחב מוגן, כך כשהוא יורה טיל פסיכולוגי, אני לא מתנדב שהוא ייכנס אליי לעיניים או ללב. אני לא מצליח להבין איך אנשים, גם בדרג גבוה ממני, צפו. זו טעות קשה".

טלי גוטליב צרחה על הורים של חטופים שעדיף שישתקו "כי אם חמאס שומע אתכם, הוא לא יחזיר חטופים". סמוטריץ' התגאה שאינו צופה בסרטונים כדי לישון טוב בלילה. וח"כ אליהו רביבו איים בפנים גלויות על אב חטוף: אם תמשיכו, הוא יישאר שם. זו כבר לא זהירות. זו מערכת הכחשה. השתקה שיטתית של הכאב.

המערכת הזו קורסת גם מבפנים. מתחילת 2025 התאבדו 16 חיילים, בהם 4 בחודש האחרון בלבד. שניים במהלך שירות מילואים ושניים לאחר שחרורם. אתמול, לוחמת קרבית שעשתה למעלה מ-200 ימי מילואים ניסתה לשים קץ לחייה. "כשקראו לי אני התייצבתי תמיד. כשאני צריכה את המדינה היא נוטשת אותי", אמרה.

מאז שבעה באוקטובר צה"ל מתמודד עם משבר נפשי עמוק: על פי נתוני משרד הביטחון, מפרוץ המלחמה מתמודדים יותר מ-10,000 חיילים עם תגובות נפשיות ופוסט טראומה.

ואף על פי כך, מובילי דעת קהל קראו לא לדווח על מקרי התאבדות "כי זה מחליש את הציבור". בזמני שגרה יש בזה היגיון כדי למנוע הדבקה ומקרי חקיינות. אבל זו לא שגרה - זו קריסה. לא הדיווח מחליש את הלוחמים - המציאות כבר ריסקה אותם.

ובתוך כל הכאוס הזה בחרה הממשלה אמש לעצור הכל ולדון בשני נושאים: הדחת היועצת המשפטית לממשלה, וחוק ההשתמטות מגיוס, שכולל בין השאר הצעת פטור מגיוס לעשרות אלפי צעירים בריאים. החזקים יפלטו החוצה. השחוקים ימשיכו להישאר בחזית. החטופים יתחננו לעזרה אל חלל ריק.

רבים כעסו על איריס חיים, אמו של יותם חיים שנחטף ונהרג בשוגג מאש צה"ל, לאחר שיצאה בקריאה: "צריך להיכנע ולהציל את מי שעוד אפשר". האשימו אותה בכניעה ובהחלשת רוח הלחימה. אבל לא מדובר בכניעה אלא בהבטה למציאות בעיניים. באי הסטת מבט. בהפעלת השכל והלב. החיילים משוועים לעצירה. החטופים משוועים להיחלץ. המשפחות משוועות לנשימה. נשות המילואים משוועות ליציבות.

כולם מביטים למציאות בלובן העיניים וחווים את המציאות הכאוטית. אבל בקואליציה יושבים מספר שליחי ציבור שלא מבינים את תפקידם. שחושבים שאם עוצמים את העיניים המציאות לא תדפוק בדלת. שמעזים לומר במפורש שהם לא רוצים שהיא תיכנס להם לעיניים וללב.

איריס חיים כבר הבינה שאין כאן שום ניצחון מוחלט. וגם לא יהיה. זו לא סיסמה. זו זעקה של אם שקוברת את בנה ומסרבת לקבור גם את השאר.