נתניהו הניח את מגש הכסף למדינה הפלשתינית

בסוף השבוע הגיע אות חיים מאביתר דוד ורום ברסלבסקי, שניים מבין 20 החטופים הישראלים החיים שנמצאים בעזה. בוקס בבטן ודמעות אין־סוף. העיניים שלהם שמשדרות חוסר אונים, הגוף הכחוש, הזעקה לעזרה.

כמעט שנתיים הם נמקים שם במנהרות החמאס. כמעט שנתיים שמדינה שלמה נמצאת בטראומה. כמעט שנתיים שאיש לא מקיים בממשלה דיון ב״יום שאחרי״, כמו אישה שבורחת מבשורה, בזמן שעוד ועוד משפחות מקבלות את הבשורה הקשה מכל.

הגיע הזמן לקבלת החלטה אמיצה שתשיב את כל החטופים, בפעימה אחת, תסיים את המלחמה ואיתה את שפיכות הדם בשני הצדדים. לחמאס לא מגיע פרס על המתקפה המזוויעה ב־7 באוקטובר, אבל מה שלא נעשה בשנתיים של מלחמה, לא יתוקן בעוד חודשים של דשדוש וקורבנות. ראש הממשלה נתניהו שב ואומר, שישראל היא המעצמה החזקה ביותר באזור, אז ממה בדיוק הוא חושש?

החשש אינו מהאפשרות שישראל תיאלץ לחזור ולהילחם. הצבא יודע לעשות זאת. נתניהו חושש מהתרסקות הקואליציה שלו. האיומים של שריו בן גביר וסמוטריץ׳, שאם יפסיקו את המלחמה תפורק הקואליציה, מפחידים את נתניהו אפילו יותר מההסלמה העולמית נגדנו. כולל מן האפשרות, שבמהלך ביקורו בעצרת השנתית של האו"ם, תעבור שם החלטה להכיר במדינה פלשתינית. מי ששנים פעל למניעת הקמת מדינה פלשתינית, הכין את הקרקע למגש הכסף ויביא אותה כעת עלינו בתנאים רעים ובלתי מבוקרים.

עשרות שנות דם

המתנגדים להגעה להסכם בעזה טוענים, שזה יביא בעתיד למתקפה רצחנית נוספת על יישובינו. כפי שלטענתם, 7 באוקטובר הוא תוצאה של ההתנתקות. ההיא מ־2005 שנעשתה חד־צדדית, העלתה את חמאס לשלטון, והביאה להתעצמותו בזכות הדולרים שהוזרמו אליו בהסכמת ובעידוד ישראל.

השבוע נציין 20 שנים להתנתקות. המון סיכומים שרובם חטאו בנוסטלגיית יתר. אולי משיכחה נמנעו מלמנות את קורבנות ההתיישבות בגוש קטיף, שהחלה ב־1973 והסתיימה ב־2005. 16 יישובים יהודים, 8,600 מתיישבים ועוד 600 בדואים. 5,904 פצצות מרגמה וקסאמים נורו, בעיקר מחאן יונס, על גוש קטיף. ציר כיסופים, שהיה הציר היחיד שממנו נכנסו ויצאו מהגוש, הפך לכביש דמים, בעיקר לאחר האינתיפאדה הראשונה וביתר שאת בשנייה. 282 אזרחים ישראלים נרצחו שם ועשרות חיילים נפלו. באחת התמונות שתיחרת לעד בזיכרון הקולקטיבי נראים חיילים זוחלים בציר פילדלפי, מחפשים שיירי אדם של חבריהם שנהרגו בנגמ"ש ממטען צד.

ב־23 ביולי 2005, לאחר שעשו שבת אצל בני משפחה בגני טל, יצאו מהגוש זוג חברים שלי, רחל ודובל'ה קול. בגלל ירי באזור הציר נסגר. משלא נמצאו המחבלים, פתחו את הציר. בכל פעם עשר מכוניות. לדובל׳ה ורחל, תושבי ירושלים, הורים לשלושה, לא היה סיכוי כשנפתחה לעברם אש. הם נהרגו במקום. הקורבנות האחרונים של הגוש. שבועיים לאחר מכן החלה ההתנתקות.

היום, ט' באב תשפ"ה, יש לומר: די לקורבנות. להחזיר הביתה את רום, אביתר וחבריהם. הגיע הזמן.