זה לא הטבח האחרון, בואו נגיד את האמת.הפעם הבאה תהיה אחרת. אין טעם לנסות לתסרט את זה: בהגדרה כל מה שאנחנו חושבים שיקרה, האויבים שלנו יודעים שאנחנו חושבים שיקרה, לכן יבחרו בדרך שטרם חשבנו עליה.
וזה לא כי אנחנו לא מסוגלים להתגונן, פשוט אי אפשר להתגונן: עוד לא נולד הפטנט שיעצור מיליוני שכנים שרוצים במותך יותר מאשר בחייהם. לא חיילים, לא מכשולים מתוחכמים, לא מעל הקרקע ולא מתחתיה. שנאה שטנית זה כמו להחזיק מים ביד: היא בסוף תיזל לך על הנעליים.
והאמת היא שטרם החלטנו אם זה אנחנו או הם. אנחנו צריכים עוד סיבוב, ואולי עוד אחד אחריו. אנחנו מוסריים כלפי חיות האדם באופן בלתי מוסרי, במקום להנחיל לעולם מוסר שיציל בני אדם. מתאכזרים לרחמנים ומרחמים על אכזריים כשיטת עבודה, מספקים משאיות תחמושת דה פקטו לאויב, ומתפלאים שהוא לא נכנע.
אנחנו קמים מהמכה מהר אבל לומדים לאט: מתאוששים כמו עוף החול, אבל חוזרים לחיות כמו בת יענה. כשנשיא המעצמה הגדולה בעולם דחק בנו להציל את נפשנו בתוכנית ההגירה, נתניהו הגיב במסמוס אופייני. קשה לשנות הרגלים.
ב־8 באוקטובר כולנו ידענו מה צריך לעשות, אבל היום, כמו הלומי טראומה קלאסיים, יש לנו זיכרון לטווח ארוך ובעיות בזיכרון לטווח קצר. עוד יזכירו לנו.
עד התהום, עד הקצה
ערב תשעה באב, החלוקה האמיתית בציבור הישראלי היא לא בין ימין לשמאל או נתניהו בעד ונגד; לא בעמדות על עזה, חוק גיוס או כל נושא שנראה חשוב מרחוק אבל רחוק מחשוב. עם אלה נסתדר. יש רק חלוקה אמיתית אחת: מי שמסוגל לקיים מריבה על פי תהום, לעומת מי שלא רואה בכך טעם. מאחדים מותשים מול גרגרני פיצול אנרגטיים.
בגטו ורשה שני ארגונים יהודיים רבו ביניהם והתפצלו בזמן המרד, חיו בנפרד אבל מתו יחד.
בחורבן הבית שרפנו את מחסני התבואה אחד של השני, עד שנשרפנו האחד עם השני.
ב־6.10 ניהלנו דיונים על תפילה בהפרדה במגזר הציבורי, עד שלמחרת זעקנו שמע ישראל כשנרצחו משפחות שלמות כפותות, גברים ונשים בצוותא.
קין והבל, יצחק ועשו, יוסף ואחיו. אנחנו ירושה גנטית של מלחמות אחים, משפחה שמוכיחה כל יום מחדש שהיא משפחה בזכות היסטוריה של מריבות משפחתיות.
אנחנו עם שמורשתו היא התגוששות על טיטאניק.
מקובל להגיד ששנאת חינם היא שנאה ללא סיבה, אז הנה פירוש חדש: שנאת חינם היא שנאה שלא קונה כלום, חינמית. היא לא קונה ניצחון ולא צדק, במקרה הטוב רוכשת רווח זמני בדרך לאסון נצחי. היא שנאה בחינם כי אנחנו המוצר.
היכולת המופלאה לקיים מריבה יצרית נוטפת זעם קדוש על פי הר הגעש היא כל כך הזויה, שהיא כמעט רומנטית. אני איבדתי את התשוקה, מודה.
מי שחי בתודעת טבח עתידי, לא עסוק בלהיות צודק בוויכוח ברשת חברתית. במבט לאחור הרי ניראה כל כך מגוחכים במריבות הטיפשיות האלה, אז אולי כדאי שנרגיש פתטיים כבר מעכשיו ונתעשת.
ט' באב 2025. האויב שלנו רואה אותנו הרבה יותר ברור מאשר אנחנו את עצמנו, אין לו משקפיים למורכבויות. מרחוק הוא רואה רק יאהוד - איך הוא פוגש אותנו מקרוב כבר למדנו על בשרנו.
הטבח הבא יצא לדרך, אפשר לנעול את הדלתות, אבל כדי לעצור אותו באמת צריך לפתוח את הלב.
צום מועיל.
לעולם בעקבות השמש
אנחנו ממש משוכנעים שכמו השמש הכל מסתובב סביבנו, שמש העמים שכמותנו. אבל הפעם לא. צרפת כמשל:
מקרון נמצא כיום בשפל היסטורי של תמיכה ציבורית בכל דברי הימים של צרפת. מדובר במנהיג עם 20% תמיכה, וזה עוד ביום שהוא לא חוטף סטירה.
הכלכלה בצרפת קרסה. גירעון של 5.8%, ריבית חוב של 5.5 מיליארד דולר. רפורמת הפנסיות של מקרון תקועה, דירוג האשראי של המדינה צונח.
וכמה המצב נואש? הוא רצה להטיל מס סולידריות על העשירים, קיבל ברקס, אז הציע לבטל שני חגים לאומיים כדי לחסוך כסף למשק - אחד מהם הוא יום הציון לסיום מלחמת העולם השנייה, סמלי משהו.
מקרון בשפל היסטורי עם 20% תמיכה, וזה ביום שהוא לא חוטף סטירה. ישנם 7 מיליון מוסלמים בצרפת, הרבה יותר מאשר בישראל - וכדי לשרוד מקרון חייב לחבור לשמאל הרדיקלי, שם הוא פוגש את חובבי פלשתין עד הנהר ורוקד איתם על הצוק. אנחנו הצוק, הוא זה שייפול
קואליציית המרכז של מקרון במיעוט והוא לא יכול להעביר שום רפורמה כלכלית, אך למהלכי חוץ וביטחון אין לו צורך ברוב.
והנה הנקודה: בצרפת חיים כיום 7 מיליון מוסלמים, הרבה יותר מאשר בארץ ישראל השלמה. בעוד שהימין של לה פן המתנגד להגירה מתחזק דרמטית, מקרון חייב לחבור לקואליציית השמאל הרדיקלי, שם הוא פוגש את חובבי פלסטין עד הנהר ורוקד איתם על הצוק. אנחנו הצוק, הוא זה שיפול.
ממעוף הציפור, העמוד האחרון בספרי ההיסטוריה של צרפת טרם טביעתה בביצה האסלמית יתאר איך מקרון הכיר בפלשתין. מי אמר שאין צדק בעולם. Free Paris.
איך אני נראית? מיליון דולר
פוליטיקאים מנוסים יודעים שלא התיק עושה את האדם, אלא האדם עושה את התיק.
משרדים רבים שהיו נחשבים זוטרים, על סף פרס ניחומים, הפכו תחת שר דומיננטי ומציאות רלוונטית לחשובים ביותר בממשלה. תיק הבריאות בתקופת הקורונה, תיק הבט"פ ויו"ר ועדת חו"ב בקדנציה הזאת. זה עובד גם הפוך: תיק האוצר העוצמתי חיסל פה קריירות, תיק החוץ הפך למרוקן מתוכן תחת רוב המיניסטרים.
הפתרון היחיד: משרד ההסברה הסגור צריך להיות היהלום של אינדיאנה ג'ונס בממשלה הבאה, זה שכולם רודפים אחריו.
היחס אל מלחמת התודעה צריך להיות בדיוק כמו אל תקיפה באיראן: פעולה קיומית למניעת אסון.
מפלגה שוחרת טוב לעצמה ולמדינה צריכה לדרוש אולטימטיבית במו"מ הקואליציוני את תיק ההסברה פלוס 5 מיליארד שקל תקציב, וזאת לא טעות דפוס. אל דאגה, זה יותר זול ממלחמה ומקריסה מדינית.
הבעיה התדמיתית של ישראל עולה בחיי אדם, ובניגוד לסוגיה הביטחונית כאן אין מחלוקת על העובדות: ראש הממשלה החליט ביודעין, ולאורך כל תקופות כהונתו, להפקיר את המערכה ולחסום כל מערך הסברתי מתפקד. סיבותיו עימו, התשלום עימנו. בתור התחלה, אם צריך סדנה בהפקות AI תמיד אפשר לפנות לגילה גמליאל. לתיק העבודות - חפשו "תוכנית גמליאל טראמפ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו