אחרי סוף השבוע, כבר ברור שלא חלה שום התקדמות במשא ומתן לשחרור חטופים והפסקת אש. ההישג היחיד הוא עצם התמשכות המשא ומתן בדוחא. יש עוד אפשרות כמובן והיא שיש התקדמות במישור אחר של המו"מ - והוא סיום המלחמה. מדובר בהשערה בלבד, מאחר שהקשר בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו הוא כזה שיכולות להיות הפתעות.
אבל בהנחה שמה שרואים, שומעים וקוראים זה מה שיש, מאז שהשליח המיוחד למזרח התיכון וויטקוף אמר שהמחלוקות שהיו סביב ארבעה נושאים הצטמצמו לסעיף אחד, יש דיווחים על מחלוקות בכל הנושאים ובכל הגזרות. כל נושא שלא מוצא חן בעיני ארגון הטרור חמאס יכול גם הוא להתחלק לפחות לשלושה - בשיטה הישראלית - או עד אין סוף בשיטה הג'יהאדיסטית, שכורכת את הטרור, הלוחמה הפסיכולוגית והמו"מ במכלול אחד.
הגלגלים התקועים בזפת
אחת הדרכים להזיז את הגלגלים התקועים בזפת, היא לשלוח לקטאר לצוות המו"מ אישיות בכירה שאיננה השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר. מישהו שהקטארים גם מפחדים ממנו וגם מעריכים אותו עד כדי כריעת ברך.
בחישוב של יחסי כוחות בנוסח המערב, חמאס היה צריך למלא את חלקו בתסריט הישראלי: חיסלנו לך בעל בריתך בצפון, אין לך סיוע, אתה לא פוגע בעורף הישראלי (האומנם?), חיסלנו את העורף האסטרטגי העיקרי שלך, איראן. בתסריט כתוב שאתה חלש, ולכן עליך לעשות ויתורים שלא הסכמת להם בעבר.
חמאס צריך את ערביי עזה מתים במספרים מספקים, אבל גם קצת חיים. חיי הפלשתינים דרושים לחמאס כסטטיסטים על בימת הצילומים, וכדי שאפשר יהיה, באמצעות קמפיינים בשת"פ תקשורתי מלא, להציג אותם כרעבים. ועכשיו גם כמובלים למחנה ריכוז.
היו "תהליכים", היו "פשעים נגד האנושות", היו "רצח ילדים כתחביב" – אז עכשיו הגיע תור מחנות הריכוז. חמאס צופה בעינו הפקוחה, והכוונה בעיקר לקבוצת המנהיגים בקטאר, על החברה הישראלית. מה שנשאר מהיררכיית הפיקוד בעזה לא מסוגלת ממש לעקוב אחרי ה"תהליכים" המדוברים. אבל ההנהגה מהסוג של משעל וח'ליל אל חיה בוודאי עוקבת.
טראמפ הפך לאויב
ישראל בתחושת ניצחון? ניתן לה מלחמת התשה. מנהיגי חמאס רואים כיצד כל נושא שהוא בלב האינטרסים הלאומיים הבטחוניים הופך לנושא שעולה על מוקד הוויכוח הפוליטי הפומבי הרועש. למשל, שירות המילואים, או משך השירות הסדיר. המלחמה כמוזיקת רקע צורמנית לחיי היומיום בישראל מייצרת עוד ועוד עימותים פנימיים ומחלוקות.
עידן אלכסנדר חובר לכוח צה״ל // דובר צה"ל
לפני חצי שנה הם רצו למצוא חן יחד עם קטאר בעיני טראמפ, אז בהחלטה מהירה של רגע שחררו חטוף עם אזרחות אמריקנית ואחרי זה סגרו עיסקת חטופים נוספת בהובלת וויטקוף. עכשיו, טראמפ הפך לאויב בגלל המכות הכבדות שלו באיראן. הוא כל כך רוצה שחרור חטופים? זעקת האוכלוסיה בעזה לא מגיעה לאוזני המנהיגות הג'יהאדיסטית בדוחא.
מבחינת ראש הממשלה, אם תוצע עיסקה סבירה שמשאירה את צה"ל ברוב המתחמים החשובים ברצועה, צריך ללכת על זה. ואם מדובר בסיום המלחמה, הוא יכול לשקול גם את פירוק הממשלה תוך גיבוי מכוחות אופוזיציה. סיום המלחמה עם ערבויות ובטחונות שמלווים בהחלטות מועצת הביטחון זה בלתי קביל. מוטב להיות גמיש בוויתורים אבל עם יכולת לצאת לפעולות סיכול בעזה, מאשר לקבל את האו"ם כמחסה שמאחוריו חמאס חוזר לבנות את עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו