שש מערכות בחירות והם טרם למדו: אגרוף קפוץ תמיד יותר אפקטיבי מיד פתוחה. והדימוי הזה בא ללמד על ההבדל בין שני המחנות שניצבים זה מול זה, ונערכים לבחירות המתקרבות.
האגרוף הקפוץ הוא זה של מחנה הימין, כמובן. מחנה מלוכד ומגובש סביב מועמד אחד - נתניהו; וברית משותפת ויציבה עם בן-גביר, סמוטריץ׳ והחרדים; למול מחנה שמורכב מבנט, ליברמן, לפיד, גנץ, אייזנקוט, גולן, יועז הנדל, המפלגות הערביות, ובוודאי יקומו עוד 2-3 רשימות שיינסו כולן לעבור את אחוז החסימה.
איך זה נגמר בשש מערכות הבחירות האחרונות, כולנו זוכרים. נתניהו אפילו לא נדרש להקים קואליציה. הוא פשוט נדרש לא להפסיד. ואם מישהו מאמין שפיצול הקולות המשווע במרכז-שמאל בבחירות האלה לא יוביל שוב לאיזה מבוי סתום פוליטי - במקרה הטוב - לממשלת מעבר ולבחירות נוספות, ואז נוספות; ולממשלת ימין חדשה, ודומה בהרכבה לזו הנוכחית; מי שלא הפנים את השיעור הזה כנראה לא התגורר כאן בחמש השנים האחרונות.
הברירה של המרכז-שמאל ישראלי היא פשוטה: סבב נוסף של קניבליזציה פנימית של המחנה ושל המון קולות שיילכו לפח (ד״ש למרב מיכאלי), או פעם אחת ולתמיד: התמודדות תחת דגל אחד, רשימה ציונית גדולה אחת, והעמדת אלטרנטיבה אחת משותפת מול מחנה שיש בו רק מנהיג וראש אחד.
היסטוריית ההתאבדות הפוליטית של מי שמכנה את עצמו ״מחנה השינוי״, אבל בפועל צריך להתקרא: ״מחנה רק לא ביבי״ - היא מפוארת, כמו שרק היסטוריה של כל-כך הרבה כשלונות יכולה להיות. ועכשיו עליהם להכריע: אגו - או שינוי. אני, אני, אני, הכבוד שלי, המעמד שלי והמיקום שלי ברשימה - או טובת ישראל והחלפת השלטון.
דיבורים על אחדות אינם חביבים על איש
לזכותו של גנץ מוכרח להיאמר שהוא היחיד שמשמיע בעקביות קול ברור בעד ממשלה רחבה, של הסכמות לאומיות, ואינו מתעקש על חרם. באופן משונה, עכשיו כשמלחמת 7 באוקטובר בדרך להסתיים, היה ניתן לצפות שיוסכם על רוב הציבור שעלינו להתאחד כעם וכמדינה ולחלץ את עצמנו מבור השבר הנורא שכרינו לעצמנו ביחד בעשור האחרון. אבל עושה רושם שהדיבורים על אחדות אינם חביבים עוד על איש.
ניחא, אז לא אחדות לאומית; אבל אפילו על אחדות שורות בתוך המחנה שמבקש להוביל מהלך להחלפת נתניהו אי אפשר עוד לקוות? מסתמן שלא. גנץ צולל בסקרים, ובמקומו, כל מיני טעמי החודש חדשים נוסקים. אל דאגה, כולם עוד יתרסקו בסקרים, ואז ינסוק מישהו אחר, שיקרוס גם הוא. והיד הפתוחה הזאת, שכל אצבעותיה מפוצלות ומסוכסכות זו עם זו תמשיך לעמוד המומה מול נחישות האגרוף המלוכד שממול - ואז תמלמל בתדהמה ובשאט נפש: ״איזה כת הם הביביסטים האלה. איזה כת״.
אז לא, תומכי נתניהו אינם כת. הם אנשים טובים וראויים, אזרחים תורמים ופטריוטים, שמאמינים שביבי הוא האיש הנכון במקום הנכון. אז אם התוכנית של המרכז-שמאל היא להמשיך במלחמות האגו, להפסיד שוב בבחירות, או להסתחרר לתוך סבב מערכות בחירות נוספות, רק שלא יבואו בטענות ל״ביביסטים״. הם לפחות יודעים מה ואת מי הם רוצים, ופועלים כאחד לגרום לזה לקרות.
״מחנה השינוי״? ללא שינוי. ובעברית: השינוי מתחיל קודם בתוך המחנה; רק אז יהיה אפשר לפנטז על שינוי רחב בתוך ישראל. כי כמו שהדברים נראים כעת - ותרשו לי לא להתרשם מהסקרים - מה שהיה הוא שיהיה. ובעצם, גרוע יותר. כי אם אנחנו חוזרים בסוף השנתיים האלה בדיוק לאותה הנקודה - פירוש הדבר שהלכנו לאחור. והליכה לאחור, במצבנו, היא מתכון לאסון. אסון של המשך הקיטוב והפילוג, ושל מדינה שממשיכה להיקרע לגזרים. ואת זה מוכרחים למנוע. ואם כל המערכת הפוליטית של המרכז-שמאל לא תתעשת, ומהר, האסון הזה יהיה רשום גם על שמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו