מתווה הגיוס החדש - בדיחה מרה על חשבון הציבור המשרת

לפני שנה וחצי למדנו על בשרנו שיש רגעים ושעות שמדינת ישראל לא איתך. כמו רבים, התגייסנו באופן מיידי כדי להגן עליה, להציל בעצמינו את החברים ולהשיב את הביטחון לאזרחי המדינה. השבוע, על ספסלי ועדת חוץ וביטחון, הרגשתי תחושה דומה ומכאיבה באותה מידה.

היינו שם כל הלילה, בניסיון להשפיע, ללחוץ, להשמיע קול ציוני, דתי, ביטחוני וערכי. למעט מספר חברי כנסת שראו בפגישה המרתונית אירוע דרמטי, לא היו שם מי שישמיעו את הקול שלנו. ראינו בעיניים כיצד חברי הכנסת החרדים יוצאים לקבל מסרים מבתי הרבנים וחוזרים כדי לוודא שהציבור שלהם לא יכנס תחת האלונקה. זה היה מחזה מעציב וכואב, ובעיקר מבזה עבור מי שרק לפני מספר ימים יצא מחאן יונס כדי להגן על אותם אלה שעושים הכל כדי לא להיות חלק. זו היתה תמונה עגומה של מי שמתנער מהאחריות הלאומית הבסיסית ביותר.

ארגוני המילואים ישבו עשרות שעות במטרה להביא לחוק אמיתי וכן אל מול הציבור החרדי ואל מול הציבור המשרת. צריך לדעת שהחוק המוצע כעת לא רק שלא יבטיח שינוי - הוא יבטיח את הישארות החברה החרדית מחוץ לצבא. אותן סנקציות שכן יחולו במיידי, ישרתו את ההנהגה והעסקונה החרדית, לא יביאו לשינוי עומק ובטח שלא ללוחמים שיחליפו אותנו בעמדות השמירה.

כל שלילת הטבה, כל מחיר כלכלי שהוא היחיד שיכול להביא לשינוי אמיתי נדחה, נמרח או צומצם. גם מה שכבר החל - שלילת סבסוד מעונות ותקציבים ממוסדות שתלמידיהם לא מתגייסים - נעלם כלא היה. המתווה המתגבש, הופך את תקנוני הישיבות לחוק תחת מסווה של הישג. לישיבות ולראשיהן זה נוח, ולצערי גם לפוליטיקאים.

מואכזבים מהפוליטיקאים

ראינו השבוע שלמגזר החרדי יש נציגים נחושים. יש מי שילחם עבורו, עבור ערכי השתמטות והפגיעה בביטחון המדינה. אך לצערי, את הציבור המשרת, לעומת זאת, אין מי שרואה ואין מי שילחם עבורו, עבור המשפחה שלו, עבור הביטחון שלו. הפוליטיקאים שאמורים לייצג אותנו ממלאים את פיהם מים וחוששים מלעשות את השינוי ההיסטורי. האכזבה מופנית בעיקר אל הפוליטיקאים שבאים מתוך הציונות הדתית, שאין לי מושג איך הם יכולים לחיות בשלווה עם הידיעה שהם נותנים ידם למתווה כה גרוע, בזמן שילדיהם, חבריהם ומשפחותיהם קורסים תחת נטל המילואים.

אתמול בבוקר עליתי שוב על מדים, חוזרים לחאן יונס. הפער בין תחושת הערבות, האחריות הלאומית וההקרבה שיש כאן בשדה הקרב, ובין מה שהיה שם בכנסת, כואב בעצמות. אנחנו קורסים תחת סבבי המילואים הבלתי נגמרים, ואילו הם מקבלים עוד הטבות.

המציאות קשה ומתסכלת. אנחנו מתחננים במשך שנה וחצי לשינוי המיוחל, ובמקום זאת מקבלים "פשרה" שהיא למעשה כניעה מוחלטת. החוק החדש לא רק שלא מחייב גיוס ללוחמה - הוא נותן להנהגה החרדית את כל מבוקשה ומורח את הזמן ואותנו. ההסדר הנרקם לוקח אותנו אחורה ומבטל את הסנקציות המעטות הקיימות. זוהי בדיחה מרה על חשבון הציבור המשרת. הפוליטיקאים שאמורים לייצג אותנו מפחדים מההנהגה החרדית יותר מאשר הם דואגים לביטחוננו.

אנחנו לא מוותרים כל כך מהר על המדינה האהובה הזו. פועלים מתוך אחריות לעם ולעתיד, לא מתוך שנאה לחרדים, רק חרדה גדולה לגורל המדינה והביטחון של כולנו. מי שבוחר לא לשרת ראוי שלא יקבל. מי שלא רואה את עצמו חלק, נכון שישא באחריות. זו אמירה בוגרת לאחינו החרדים ודרישה חד-משמעית ממי שרואים את עצמם נציגי ציבור.

הכותב הוא יו"ר פורום המילואימניקים הדתי לאומי