זו לא רק הצבעה פרלמנטרית - זה מבחן לדמוקרטיה

כשאני כותב את השורות הללו, חיילי הגדוד שלי ואני כבר אחרי מאות ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. אני חש תערובת של כאב ותקווה: כאב על החברה שלנו, הניצבת בפני רגע האמת, ותקווה שאולי הפעם נעז להסתכל במראה ולראות את המציאות.

הדיון על חוק הגיוס אינו רק עניין של חקיקה או פוליטיקה. זהו מבחן יסוד לאופייה של מדינת ישראל: האם אנחנו מדינה שבה השוויון בנטל הוא עיקרון מכונן, או שמא חברה שבה יש "אזרחים ראשונים" ו"אזרחים שניים"?

כמי שלחם בכפר עזה באותה שבת ומאז ממשיך לעמוד במשמרת, אני רואה את פני החיילים שלי - צעירים וצעירות שעוזבים לימודים, עבודה, משפחות צעירות, ויוצאים להגן על הבית. לצידם עומדים מילואימניקים כמוני, גברים ונשים שהשאירו מאחור עסקים, בתי ספר שהם מנהלים, ילדים שזקוקים להוריהם. כולנו כאן מתוך הבנה פשוטה: זו המדינה של כולנו ועל כולנו לשאת בנטל הגנתה.

אבל כשאני חוזר הביתה, אני רואה מציאות מעוותת. אני רואה קבוצה של עשרות אלפי ישראלים שחיים במדינת ישראל, נהנים מכל שירותיה, זוכים להגנתה - אך מציבים את עצמם מחוץ לחובת התרומה הבסיסית ביותר.

זה לא רק עניין של צבא וביטחון - זה עניין של חוזה חברתי יסודי.

הציבור החרדי ניצב היום בפני צומת היסטורי. האמת הפשוטה היא שהתירוצים נגמרו. אין עוד "מיעוט קטן של תלמידי חכמים" - מדובר בעשרות אלפים. אין עוד "זמן דחייה זמני" - חלפו 76 שנים. רגע האמת הזה דורש אומץ - אומץ להכיר במציאות ולשנות אותה.

אני פונה אל ההנהגה החרדית בכנות: אתם חלק חשוב ומשמעותי בעם הזה. הגיע הזמן לקבל אחריות מלאה על הבית המשותף שלנו. שירות צבאי או שירות לאומי משמעותי הוא לא "גזירה", אלא הזדמנות היסטורית להיות שותפים מלאים בבניין הבית הלאומי.

בד בבד, אני חש צורך להוסיף הערה כואבת להנהגת הציונות הדתית - הנהגה שמבקשת לייצג ציבור קדוש הנושא בנטל במסירות. השתיקה של חלק מהמנהיגים הללו אל מול הפער הזה היא שתיקה מחרידה.

הציבור הזה גדל על ערכי שיתוף וצדק חברתי, ושולח את בניו ובנותיו לשרת במסירות בזמן שההנהגה שלו שותקת, כשציבור שלם מתחמק מאחריות לנטל שהציבור הקדוש הזה נושא לבדו.

איפה הקול הברור של המנהיגים הקורא לשוויון בנטל? איפה המנהיגות המוסרית שאמורה להנהיג?

השילוב בין תורה לדרך ארץ, שההנהגה הזו מחנכת אליו, חייב לכלול גם אומץ מוסרי לקרוא לצדק. אי אפשר להיות מנהיגים שותפים פסיביים לאי־צדק, רק כדי לשמור על קואליציות פוליטיות, בעוד הציבור שהם מייצגים שולח את ילדיו למלחמה.

כמי שמשלב בין שירות צבאי לשליחות ציבורית, אני רואה בכל יום את הכוח שבשילוב הזה. הניסיון הצבאי מעשיר את העשייה האזרחית, והמחויבות הציבורית מעמיקה את משמעות השירות. זה הכוח של חברה שבה כולם שותפים.

היום יעלה חוק פיזור הכנסת לקריאה ראשונה. הסיבה לכך מעציבה אותי עמוקות. זו לא רק הצבעה פרלמנטרית - זה מבחן לדמוקרטיה. מבחן לשוויון. מבחן לצדק.

רגע האמת של החברה הישראלית הגיע. עכשיו נראה אם נבחר במסלול של אומץ ושוויון, או שנמשיך בדרך של התחמקות והתעלמות.

אני מאמין בכוחה של החברה הישראלית לעמוד במבחן הזה. אני מאמין שיכולה להיות כאן חברה צודקת ומאוחדת יותר.

אבל זה דורש מכל אחת ואחד מאיתנו - חרדי, חילוני, דתי־לאומי, לעמוד מול המראה ולבחור בצדק.

הכותב הוא קצין בגדוד 71 של חטיבת הצנחנים