החוק שלא נועד לגייס: האמת מאחורי הדרמה החרדית

סערה פוליטית פרצה בעקבות האולטימטום הדרמטי של המפלגות החרדיות: אם לא יושג פתרון עד השבוע הבא, הן יפרשו מהממשלה. הסיבה המוצהרת: מבוי סתום בדיונים עם יו"ר ועדת חוץ ובטחון יולי אדלשטיין על חוק הגיוס.

נציגי החרדים יצאו זועמים מהדיון הלילי של יום שלישי, שנמשך חמש וחצי שעות. טענתם: אדלשטיין מתעקש באופן בלתי מוסבר ומונע הגעה להסכמות, למרות שנותר "רק פער אחד קטן" להשגת נוסח מוסכם.

אלא שהאמת היא אחרת. הפער ה"קטן" הזה הוא בעצם ענק: נציגי החרדים מוכנים להסכים על חוק שנראה כמו חוק גיוס על הנייר, אבל בפועל לא יגייס אף אחד.

השם קובע את המהות

הרמז הראשון לכוונות האמיתיות טמון בשפה. אף אחד מהמשא ומתן החרדי לא מתייחס לחקיקה המוצעת בשם "חוק הגיוס". בכל במה ובכל הודעה, ההנהגה החרדית מקפידה לכנות אותו "החוק להסדרת מעמד לומדי התורה".

ההבדל אינו סמנטי. הוא משקף גישה יסודית: במקום לדון בחובת השירות הצבאי, הדיון מתמקד בביסוס זכויות ומעמד מיוחד לקבוצה שלמה. וכמו שכל עורך דין יגיד לכם - כשהשם משתנה, גם התוכן משתנה.

אני חסידת לימוד תורה. מאמינה בעומקי כי "היא חיינו ואורך ימינו", ומייחלת שילדיי ימשיכו ללמוד תורה כל ימיהם. אבל מתי הפך לימוד תורה ל"מעמד" שמגיע על חשבון דמם וחייהם של אחרים?

המלכודת שבסנקציות

הסימן השני לכוונות האמיתיות נחשף בפרטים הטכניים. נציגי החרדים מוכנים לגמרי שהחוק יכלול סנקציות מפורטות - קנסות, הגבלות תקציב, וכל מיני עונשים מרשימים נגד מי שיזומן לצה"ל ולא יתייצב.

אבל יש רק בעיה אחת: הם לא מוכנים שהחוק יכלול גם את הכלים המשפטיים לאכיפת הסנקציות האלה. במילים אחרות: אפשר לכתוב כל מה שרוצים על הענישה, רק שלא יהיה אפשר לענוש בפועל.

זה כמו נהג שיודע שהוא מתכוון לעבור על כל רמזור אדום בעיר, ולכן מתעקש שחוק התנועה יכלול רק קנסות בלתי אכיפים. מי שלא מתכנן לעבור על החוק, לא מתחכם על פרטי האכיפה.

ההתמקדות הקנאית בפרטי הסנקציות מסגירה את הכוונה האמיתית: החרדים מתכוונים לא להתייצב, וההנהגה יודעת את זה מראש.

המשחק במספרים

הסימן השלישי והברור ביותר הוא המשחק במספרים. שמענו על "מו"מ קשוח" בשאלה אם יתגייסו 50% מהחרדים בעוד חמש שנים (עמדת אדלשטיין) או בעוד שבע שנים (עמדת כ"ץ והחרדים).

איזו התמקחות מרשימה! אבל בואו נבחן את המספרים: כל מי שמכיר את החברה החרדית יודע שלכל היותר 30% מהצעירים החרדים לומדים באמת בישיבות באופן מתמיד. אז מה קורה עם ה-70% הנותרים? מי מהם יזכה לפטור גורף ונצחי משירות בצבא העם היהודי - ולמה?

אבל זו אינה הנקודה העיקרית. הנקודה היא שהן חמש שנים והן שבע שנים - זה לא באמת משנה. הרעיון הוא לדחות כל התחייבות אמיתית לעתיד רחוק דיו, כשהפוליטיקה תשתנה, הממשלה תתחלף והמצב הביטחוני אולי יירגע.

בישראל, שבע שנים בפוליטיקה זה כמו נצח. מי יכול להבטיח שהחוק הזה בכלל יתקיים בעוד חמש שנים?

הדמוקרטיה בחושך

ביום שלישי בערב, אחרי שנסגרו דלתות ועדת חוץ ובטחון, התכנסנו - נציגי ארגוני המילואים - להעריך מצב ולתכנן את הצעדים הבאים. הכנסת הייתה שקטה ונעולה, אבל מצאנו אולם אחד פתוח וחשוך.

ישבנו שם בחושך, נציגי הגברים והנשים שמקריבים חודשים מחייהם למען ביטחון המדינה, ומתכננים איך להמשיך את המאבק על צדק ושוויון בנטל.

אולי זה באמת רק מטאפורה, אבל היא מסמלת את המצב: המילואימניקים ומשפחותיהם נותרו לבד, בחושך פוליטי, מנסים לשמור על ערכי השוויון והצדק שעליהם בנויה הדמוקרטיה הישראלית.

המחיר של האמת

אי אפשר לברוח מהמסקנה: כל הדרמה הזאת היא תיאטרון פוליטי. הקמפיין הפיוס החרדי מסתיר אמת פשוטה ומרה - אין כוונה אמיתית לגיוס. יש רק רצון לקבל הכרה רסמית במעמד מיוחד, שיאפשר המשך פטור ללא הפרעה.

במצב שבו חיילי מילואים מתמוטטים, משפחות נהרסות ומלחמה מתמשכת, ההתנהלות הזאת אינה רק בעייתית - היא מחרידה.

השאלה היא אם החברה הישראלית מוכנה לקבל את האמת הזאת, או שהיא תמשיך לשחק יחד עם המשחק הפוליטי הזה.

ניצה פרקש היא אחת ממובילות פורום "שותפות לשירות" - נשים דתיות למען גיוס הולם