אין ספק שלאלוף דוד זיני יש שלל תכונות טובות, שמתאימות לראש שב"כ הנדרש לנו עכשיו. קודם כל - הוא לא בא מתוך הארגון, שכשל כל כך לקראת 7 באוקטובר ושהורעל מאז. הארגון שמחויב בטלטול מוחלט, שרק אדם חיצוני ומוכשר יכול לבצע. איש גם לא חולק על כך שזיני הוא קצין קרבי נועז ומצטיין. והכי חשוב, על פי הדיווחים, ההשקפות של זיני שונות מהמיינסטרים של צמרת מערכת הביטחון, שעדיין לא חותרת - מעל הכל - להכרעה של האויב.
בכל התכונות הטובות האלו לא די כדי להרים את המשקל האדיר שנדרש מראש שב"כ הבא, וכלל לא ברור אם יש לאלוף זיני כל מה שנדרש מהתפקיד. אבל נניח שזיני ניחן בכלל המעלות, עדיין הדרך שבה בחר ראש הממשלה בו היא העקומה ביותר האפשרית, כזו שמאפיינת את כל הליכותיו וכנראה מבטיחה כישלון מוחלט מראש.
ראיון בגניבה במכונית
גם אם לא נביא בחשבון שיקולים זרים שנטענו, כמו הדחיפה של שרה והקרבה למיליארדר החבר סיימון פאליק - עדיין לא ניתן להעלות על הדעת הסתרה מטופשת מהרמטכ"ל, ראיון בגניבה במכונית בבסיס צאלים, שלא לדבר על אפס הליך מסודר לבחירת אחד האיושים החשובים במדינה.
מה כל כך מסובך בלעדכן את הרמטכ"ל? מקסימום זמיר היה אומר שזיני יידרש לפרוש מצה"ל. הוא הרי לא יכול למנוע מועמדות ומינוי כאלו. סביר גם שהרמטכ"ל היה מביע את דעתו באוזני ראש הממשלה לגבי התאמתו לתפקיד - מה פסול יש בזה? להפך, חשוב להקשיב ולשקול.
ההסתרה מהרמטכ"ל אינה מהותית לעצם המינוי, אבל היא ממחישה עד כמה הליכותיו של ראש הממשלה עקלקלות, אפילו היכן שאין בכך צורך.
נורמות עקומות
האיוולת הזו מתחברת לשאלות קשות מהותיות בהרבה, שעלו בנוגע לפיטורי רונן בר. כאלו שהשתקפו גם בפסק הדין השגוי שהתעקשו שופטי הרוב בבג"ץ לכתוב ולפרסם השבוע. כי בר חייב היה ללכת, הוא אשם מספר אחת באסון 7 באוקטובר, ובניגוד לשותפו לצמרת טבלת האשמה, אהרון חליווה, הוא גם היה שותף לאותה התייעצות לילית אומללה, שבה, לפחות, ניתן היה למנוע את טבח 393 נרצחי הנובה.
ראש שב"כ בר חייב היה להתפטר או להיות מודח לכל המאוחר בסוף 2023, גם בגלל הכישלון וגם בגלל חוסר האמון הברור בינו לבין הדרג המדיני. אבל הפיטורים שלו הגיעו, משום מה, רק כשנה לאחר מכן, רק אחרי פרוץ החקירה נגד לשכת ראש הממשלה בעניין קטאר. פרשה שגם אם לא תאושש את החשדות הכבדים, עדיין ממחישה עד כמה עקומות הנורמות שהנהיג נתניהו.
די בעצם השימוש באלי פלדשטיין כדובר בענייני צבא אחרי שנפסל בסיווג הביטחוני, תוך סידור משכורת חיצונית בקומבינה, כדי להגיע למסקנה מרשיעה. לא צריך כל ידיעה על מעורבות השטן מדוחא במימון של פלדשטיין כדי להזדעזע מדרך ההתנהלות של ראש הממשלה.
ועדיין לא אמרנו מילה על הצורך להתמודד עם זריזות היתר, שלא לומר האמוק, של היועצת המשפטית לממשלה, שמייד עם פרסום פסק הדין בבג"ץ דרשה לא למנות ראש שירות חדש לפני שהיא תפרסם הנחיות. ברור שדרך מינוי הבזק החלטוריסטית של האלוף זיני קשורה בדיוק לכך, דווקא כשנדרש היה הליך ממלכתי ומוסדר במיוחד. כזה שיוכל להתמודד עם הנחיות פוטנציאליות שגויות ואפילו בלתי חוקיות מצד גלי בהרב־מיארה.
למעשה, כשבוחנים את דינמיקת המינוי הזה דומה שנתניהו לא באמת מאמין שהוא יצליח למנות ראש שב"כ ולכן שלף את זיני, כדי שיוכל לנפנף בפסילתו בקמפיין הבחירות הבא.
אבל נתניהו לא לבד בעיוות ובקלקול המתמשכים הללו. למשל, אי אפשר שלא להצביע על ההתעקשות של נשיא בית המשפט העליון עמית והשופטת ברק־ארז לכתוב פסק דין במקום שבו ההלכה והמסורת המשפטית מחייבות שלא לעשות כך. כאשר העניין המשפטי התייתר והעתירות אינן רלוונטיות יותר.
מניפסט משפטי־אידיאולוגי
ההתעקשות הזו ממחישה שלא מדובר בפסק דין אלא במניפסט אידיאולוגי קנאי, שלא יכול לצאת תחת ידם של שופטים, בוודאי שלא הבכירים ביותר. גם תוכן פסק הדין הולם את עצם ההחלטה השגויה, כשגם האמירות הנכונות שבו בנוגע לניגוד העניינים והתמיהה על עיתוי פיטורי בר טובעות בתוך עיוות הדין וההלכה המשפטית. כך אנחנו מצויים בממלכת העיוות והתעתוע, שבה היה גם הישר לעקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו