שוברים את הגושים

על הקצה

והנה פרדוקס ישראל 2025: אנחנו יותר מסורתיים ורוצים יותר ליברליות, יותר ימניים ופחות בעד נתניהו, יותר תומכים בצה"ל ופחות מאמינים לראשי מערכת הביטחון, מרגישים יותר שייכות וגם מלרלרים על הגירה, רוצים הנהגה חזקה וגם חוששים מריכוז כוח, אוהבים את עמישראל ושונאים כל מגזר בנפרד. והפרדוקס הזוכה: אנחנו בוחרים בעמדות מרכזיות ודי קרובות בנושאים הקריטיים, ואז מקבלים ממשלות קצה שלוקחות אותנו לקצה.

בשבוע שעבר כתבתי על "ממשלת ההסכמות" שחייבת לקום פה כדי לפתור את הפרדוקס: כזאת שעצם המבנה המרכזי שלה יפחית את המריבות, ותתבסס על שלושה פרויקטים לטיפול: שוויון בנטל, הפחתת יוקר המחיה וחוקה רזה. זהו.

עכשיו הגיע הרגע לדבר על הממותה בחדר: איך הממשלה הזאת תקום בעצם?

היינו שישה

התשובה הקצרה היא: לפי מה שהעם יחליט. ממש סטארט־אפ חדשני: מי שיקבל יותר קולות ישפיע יותר על חיינו. הגיוני, לא?

מתברר שלא. רק אצלנו יכולה, למשל, מפלגה בת שישה מנדטים של בן גביר לנהל דה־פקטו את המדינה. תזכורת: הם מחזיקים מיניסטרים לביטחון לאומי, נגב וגליל, מורשת, סגן שר כלכלה, חברות בקבינט ושני יו"רים של ועדות. מולם ניצב יאיר לפיד, עם לא פחות מ־24 מנדטים ואפס השפעה. שלא לדבר על ראש ממשלה דה־יורה שהיה פה עם שישה מנדטים. תענוג.

הסיבה? כי לא היתה לגיטימציה לממשלת הסכמות. נתניהו נדחק להקים ממשלה עם בן גביר, נסחט עד העצם, וכך, עם רבע מהמנדטים של לפיד, קיבלנו את איתמר השולטתתת. מהצד השני, כשיאיר לפיד ונפתלי בנט הקימו ממשלה, הליכוד, החרדים והימין פסלו הצטרפות - והסוף ידוע.

ההמלצות לנשיא בסוף יתחלקו בין שני פיינליסטים. כמו בפלייאוף ביורוליג, אחרי שמועמדים מטעם עצמם יעשו תרגילי פופאי - לגמר יגיעו שניים. אלא שבמקרה שלנו, אם רק קבוצה אחת תזכה - שני מחנות האוהדים יפסידו

הבעיה: אם לא נתעשת זה יקרה שוב בממשלה הבאה. המשך ההיצמדות לגושים ולממשלות צרות רק יסלימו את העיוות: מי שיחליט על חיינו יקדם סדר יום שלא ישקף את מה שהרוב רוצה, לפעמים אפילו לא את מה שהממשלה רוצה. שוויון בנטל לא נקבל, רפורמות ביוקר המחיה לא נקבל, בטח לא הסכמות לעדכון שיטת הממשל. אבל זעם קדוש? נקבל, ועוד איך נקבל.

יש אומץ לפעמים להתערבב

הפתרון: רבים עד שממליצים. הנה נקודת סיום של הסכסוך: מי שיקבל יותר המלצות אצל הנשיא ירכיב את הממשלה, אבל בניגוד למה שקורה פה כבר חמש מערכות בחירות, האחרים יעשו הכל כדי להצטרף ולהשפיע.

רגע של הסבר: מרב ההמלצות אצל הנשיא בסוף יתחלקו בין שני פיינליסטים. כמו בפלייאוף ביורוליג - אחרי ששלל מועמדים מטעם עצמם יעשו תרגילי פופאי - לגמר יגיעו שני מועמדים. רק להבדיל מהפיינל פור - אם רק קבוצה אחת תזכה בגביע, שני מחנות האוהדים יפסידו.

המפלגות יוכלו לפני הבחירות להתווכח, הן יוכלו גם להודיע על מי ימליצו. אך לשם שינוי, מהרגע שיוכרע מי מרכיב את הממשלה תהיה להם לגיטימציה ציבורית לנהל איתו מו"מ קשוח על בסיס אידיאולוגיה ועל הרכב התיקים, מתוך רצון, מי היה מאמין - להיכנס ולהשפיע. ההנאה הביזארית של להישאר בחוץ ואז להתלונן שהכל נשרף על ידי מיעוט האוחז בשאלטר - חייבת להתעופף מחיינו.

יש תקדים לכך. בבחירות 2015 משה כחלון התמודד מבלי להודיע על מי ימליץ. מפלגתו ההיברידית דיברה על תיק האוצר ורפורמות כלכליות. לאחר שהיה ברור כי מרב הממליצים הלכו לנתניהו, הוא הגיע לנשיא ופשוט הודיע: אני מצטרף. וכך אמר לריבלין: "כדי להפיג את המתח, אנחנו מקבלים את הכרעת העם. הרכבת הממשלה זה דבר חשוב, אבל איחוי הקרעים והקירוב בין חלקי החברה הישראלית חשוב יותר".

ממשלת ההסכמות תשבור את הגושים. ואז גם הגוש שבלב יתמוסס לו. היות שאני עכשיו בבאזל, אני אומר לכם מניסיון: אין זו אגדה.

ארץ זרה

השחרור המרגש של עידן אלכסנדר עורר כאבי בטן בשל העובדה שהוא עקף את חבריו בתור כמחווה לטראמפ. מיצי הקיבה ההיסטוריים שלנו צעקו מילה אחת: סלקציה. אבל רגע אחרי, צריך לקחת נשימה ולהסתכל למציאות בעיניים.

ב־7 באוקטובר היו בידי התפלצות מעזה 255 חטופים. עד היום שוחררו 197 מתוכם, 148 בחיים. עידן לא היה הראשון ששוחרר כמחווה: קדם לו רוני קריבוי, בעל אזרחות רוסית ששוחרר כמחווה לפוטין. כל שאר החטופים, רובם בעלי אזרחות ישראלית בלבד, שוחררו במסגרת עסקה, ובהם 24 עובדים זרים ועוד אחרים בעלי אזרחות כפולה. אמנם ממשלותיהם היו מעורבות במאמצים, אך השחרור תמיד נעשה יחד עם הישראלים.

במילים אחרות: מתוך 197 משוחררים, רק שניים שוחררו בשל אזרחותם הזרה שלא במסגרת עסקה. תופעה זה לא.

ויווה לה פראנס

כמעט שכחנו: כל השחרורים עד היום הגיעו תוך כדי אש, וגם השבוע זה קרה במסגרת חזרה ללחימה, מצור הומניטרי והפצצת הסינוואר שנותר. אם נתניהו היה משכיל להילחם פחות באיטיות וביותר תקיפות, כפי שדחק בו טראמפ, סביר שהלחץ על חמאס היה מוליד משוחררים נוספים. לא בטוחים? תיזכרו בסאגת ארבל יהוד, ששוחררה רק לאחר שישראל עשתה שרירים והודיעה שבלעדיה לא יחזרו העקורים לצפון הרצועה. במילים אחרות - הלחץ הצבאי דרמטי, וכל חייל שיצא למערכה מאז 7.10 סייע ישירות לשחרור החטופים ובהם עידן אלכסנדר - רבים שילמו בחייהם או בגופם על הערבות ההדדית הזו. ולא פחות חשוב: השחרור כמחווה לטראמפ חסך את המחיר שאנו נוטים להצניע: תמורת עידן לא שוחררו מחבלים, ובכך הפעם לא סוכנו אזרחים נוספים המהלכים בינינו.

המסקנה: במשחק המונופול האכזרי מול חמאס כל אחד שולף את כרטיס "צא מהכלא" שיכול לשחרר אותו. כך הוסכם כי נשים ישוחררו לפני גברים, זקנים וילדים לפני צעירים, אזרחים לפני חיילים. במסגרת דירוג הרשימות הציני, גם אזרחות זרה היא קלף. זה מזעזע, אבל אין בכך רק חסרונות.

כעת נותר רק להיזכר באזרח ישראלי בעל אזרחות צרפתית, גלעד שליט שמו. שני נשיאים התחלפו בזמן שהוא נמק בשבי בעזה, שיראק וסרקוזי. אולי אם הם היו תקיפים כמו טראמפ, יחיא סינוואר היה כיום אסיר מזדקן ואלפי משפחות בישראל 2025 לא היו מתרסקות.