טוב עשה רונן בר, כשסירב להצעתו של בנימין נתניהו לסגת מהגשת התצהיר לבג"צ. מעבר לאי עמידתו הידועה של נתניהו בהסכמים, בר הבין כי קיים כאן אינטרס ציבורי ראשון במעלה: לא זכות הציבור לדעת, אלא חובת הציבור לדעת כיצד פועל ראש הממשלה ומהן דרישותיו.
הפרטים שעולים מהחלק הגלוי של התצהיר מעוררי פלצות: מניסיון למנוע את עדותו של נתניהו במשפטו באצטלה של סיכון ביטחוני (תוך ניסיון להכתיב לשב"כ נוסח), דרך דרישה למעקבים וחקירות נגד יריבים ומתנגדים פוליטיים, ועד לפרט החשוב מכל – דרישתו של נתניהו כי ראש שב"כ יציית לו, ולא לחוק.
הדרישה הזאת של נתניהו מלמדת שראש ממשלת ישראל פועל, הלכה למעשה, נגד מדינת ישראל ונגד הדמוקרטיה. כשנשבע לתפקיד הוא אמנם הצהיר כי הוא "מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה", אולם מתברר כי כוונתו האמיתית היתה הפוכה: שמדינת ישראל ומנגנוניה צריכים לשמור אמונים לו ולאינטרסים שלו.
בר סירב לעשות זאת, ולכן הודח. המסכת העובדתית שפירט מלמדת כי לא כישלונו ב-7 באוקטובר עמד בבסיס פיטוריו, אלא עניינים אחרים ובראשם שתי החקירות שמתנהלות נגד מקורבי נתניהו – גניבת המסמכים המסווגים מצה"ל, והעסקת יועציו עבור ממשלת קטאר. בר עומד בתצהיר על-כך שבפרשה הזאת יש חשד לפגיעה בביטחון המדינה, בחטופים, ביחסים עם מצרים ועוד.
העניין הקטארי, שנמצא כעת בחקירה, מדיר שינה מעיניו של נתניהו. הוא כבר הוביל אותו להשליך הצידה את אלי פלדשטיין שהוגדר על-ידו בעבר "פטריוט" ו"ציוני", ולהודות בהדלפה מהקבינט ליועצו יונתן אוריך שגם הוא לא עבר סיווג ביטחוני נדרש. קצה הקרחון שנחשף בפרשה הזאת מחייב העמקה בחקירה כדי לברר שלל שמועות ורמזים שעלו בשנים האחרונות על העברות כספים לצרכים מפלגתיים ואישיים. נתניהו הוא הראשון שצריך לתבוע זאת כדי לנקות את שמו: הימנעותו מכך מעבה את עננת החשדות שמרחפת סביבו.
בר מציין בתצהיר שלו ארבעה עניינים נוספים שמחייבים תשומת לב. הראשון, הפעלתה של מכונת רעל שיטתית נגדו ונגד השב"כ מצידם של נתניהו, לשכתו ושלוחיו. זה לא זר לכל מי שמשוטט ברשתות החברתיות, ובכל זאת – מתברר שוב שנתניהו מוכן לשרוף הכל, כולל את הגופים הרגישים והחשובים ביותר במדינה, למען האינטרסים האישיים, המשפחתיים והפוליטיים שלו.
העניין השני הוא השיטתיות. בר לא מתייחס רק לדרישות של נתניהו ממנו, אלא גם לאלה שהופנו לקודמיו. שניים מהם, יורם כהן ונדב ארגמן, רמזו לכך מפורשות בשבועות האחרונים ואפשר להניח שהם מחזיקים במידע רב מכפי שפורסם. גם כאן, האינטרס הציבורי מחייב הרמת מסך מלאה: נתניהו, שכבר הצהיר כי בר שיקר בתצהיר, צפוי לפתוח כדרכו בהרעשת-נגד כבדה. ידעו שופטי בג"צ ויידע הציבור את הפרטים המלאים.
העניין השלישי הוא הפגיעה בשב"כ ובעובדיו. בר שקל באמת להיענות להצעת נתניהו לגנוז את התצהיר משום שהתייסר בגלל הנזק שנגרם לשב"כ, שאותו הוא משרת עשרות שנים. בסופו של דבר, הוא החליט להגיש את התצהיר משום שמדינת ישראל חשובה משירות הביטחון שלה.
העניין הרביעי הוא החלק החסוי של התצהיר, שמחזיק פי שלושה עמודים מהחלק הגלוי שפורסם. אפשר רק להניח מה יש בו: עדויות, מסמכים ואולי גם הקלטות, שמוכיחים את טענותיו (ואפשר שגם עניינים נוספים שבר בחר שלא לחשוף כעת לציבור). הרכב בג"צ יידרש לקבוע אם לאור התשתית הזאת שהונחה בפניו סביר שנתניהו יבחר את ראש שב"כ הבא, בידיעה שתנאי הסף לתפקיד הם נאמנות אישית לנתניהו והסכמה להפעלת הארגון ויכולותיו נגד מתנגדיו.
מי שאמורים לומר את דברם בעניין הזה הם לא רק השופטים אלא גם הקולגות של בר – הרמטכ"ל אייל זמיר, ראש המוסד דדי ברנע ומפכ"ל המשטרה דני לוי. מתחייב גם מהם להבהיר אם קיבלו דרישות לציית לנתניהו ולא לחוק, ואיך בכוונתם לפעול אם תופנה לעברם דרישה כזאת בעתיד. זה חשוב בוודאי על-רקע מבול המכתבים הנוכחי סביב המלחמה בעזה: מי שנשלחים לקרב זכאים לדעת אם הם עושים זאת למען הממלכה, או למען המלך.
מקורם של המכתבים האלה בדרישה להקדים את שחרור החטופים להמשך המלחמה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', צידד אתמול בראיון בקידום המלחמה, ועורר סערה. בר רמז בתצהיר שהגיש כי קשרים ויכולות של שב"כ אפשרו את ההסכם שהחזיר 33 חטופים בראשית השנה. למרות זאת, הוא הודח (ביחד עם ראש המוסד), לטובת השר רון דרמר שבמשמרתו לא הוחזר עד כה אף חטוף. המסקנה העגומה מצירוף העובדות האלה היא שממשלת נתניהו ויתרה למעשה על 59 החטופים שמוחזקים בעזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו