הסיסמא של השב"כ היא "מגן ולא ייראה". אבל עכשיו, בדמדומי שלטון רונן בר זה בעיקר "לא יראה". רואים את השב"כ יותר מדי. לא נשאר הרבה מההגנה הבלתי נראית.
יתר על כן, פרסום התצהיר של רונן בר, ראש השב"כ המודח, חושף שעיקר עניינו הוא לחתור תחת הממשלה ולזרוע אי-אמון בין הציבור לממשלה.
כך עשה ראש השב"כ המורד כבר במכתב שלו לממשלה כשזו החליטה פה אחד להדיחו. כמה פתטי שראש השב"כ, אחד משירותי המודיעין החשובים של המדינה, מנסה להוכיח ולתרץ את מחדליו בליל 6 – 7 באוקטובר ולתאר את הביקורת עליו כהסחה ממחדלים מדיניים של ראש הממשלה.
דמוקרטיה פועלת לא רק לפי האות הכתובה של החוק, והלוואי ובית המשפט היה פועל לפי החוק. יש גם עקרונות וכללי ברזל שנרשמו בידי האבות המייסדים ובר עבר על הכללים. בספרו 'ביטחון ודמוקרטיה' כותב האב המייסד של שירותי המודיעין והביטחון, איסר הראל, את הדברים הבאים: "העקרון החשוב ביותר בפעולתם של שירותי הביטחון במדינה דמוקרטית הוא ששירותים אלה חייבים להיות כפופים, כפיפות של ממש, לרשות האזרחית המוסמכת ולבצע את מדיניותה ואת הוראותיה. אסור שיהיו לשירותי הביטחון אינטרסים 'פרטיים' או אנוכיים משלהם. כל פעולה שלהם, החורגת ממסגרת העבודה השיגרתית השוטפת, חייבת לקבל אישור מן הדרג המדיני העליון, שהוא בעל סמכות ההחלטה".
איסר גם קובע, כי "טעות בהערכה או אובדן האמון והאמינות עלולים להוות סכנה ממשית לקיום הלאומי, כמו למשל בישראל". רונן בר איבד את אמון הממשלה – לא רק של ראש הממשלה – ולא משנה מה הסיבה. הוא טעה בהערכה ובשיקול דעת בדרכי פעולתו. עכשיו, כל יום שהוא מתבצר בכסאו, הוא גורם ל"סכנה ממשית".
בתצהיר מודה למעשה ראש השב"כ המודח וחושף באיזה צד הוא נמצא במפה הלאומית. הוא הפך באחת לראש התנועה להפלת הממשלה. ראש הממשלה הבהיר לו שבשעה של משבר חוקתי הוא צריך לציית לו (דהיינו הכפיפות החוקית נשמרת).
התעמולה בנושא כאילו ראשי הביטחון צריכים להישמע לבית המשפט או "לחוק" ולא לממשלה (כאילו יש כאן סתירה) נישאה שוב ושוב בפיהם של בכירי שב"כ עוד בחודשים שלפני פרוץ המלחמה. ברור שבר הפך אז לשטוף בשיקולים פוליטיים ויש לשער שראש הממשלה איבד את אמונו בו עוד לפני המלחמה. נראה שזה גם ההסבר לכך שהוא והרמטכ"ל הרצי הלוי לא שיתפו את ראש הממשלה בהתייעצות הלילית שלפני מתקפת חמאס.
מה שהציבור מתקשה להפנים זה שישראל עוברת בתקופת המלחמה חוויה לאומית שאיש לא העלה בדמיונו שהיא יכולה להתרחש כאן, מדינת החוף האחרון של היהודים: מדובר במסע אינטנסיבי בגוונים אלימים של תבוסתנות. לא רק כדי לזרוע מורך לב ודמורליזציה, אלא במטרה לגרום לתבוסה ולהפלת הממשלה.
רונן בר שמע כמו כל אזרח את הכרזות "מלחמת האזרחים" של אהוד ואהרון ברק. הוא שמע את האמירה של כרמי גילון, כי "רה"מ נהג כדיקטטור בהדיחו את בר". הוא שמע את דברי מנדלבליט כי הרמטכ"ל (שפרש בינתיים) וראש השב"כ חייבים להישאר בתפקידם – כי מי יודע מה יבוא במקומם. ולכן הוא עכשיו מורד, מנסה לבצע פוטש בשת"פ אם היועצת המשפטית, ובתקווה שגם שופטי בג"ץ יסייעו לו לשבור את הכללים הבסיסיים של שירותי ביטחון במדינה דמוקרטית.
