הפוליטיקה של הסרבנות: הכפל המוסרי בהתייחסות לאי־ציות בצה"ל

תגובה חריפה ומתבקשת של ראש הממשלה על מכתב הטייסים עורר יותר זעזוע ציבורי מהמכתב עצמו • ובינתיים, מצד מנהיגי המרכז, השתיקה רועמת מול התופעה שקרעה לגזרים את צבא העם לפני 7 באוקטובר, ומאיימת לקרוע אותו שוב • פרשנות

הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר ומכתב המילואימניקים. צילום: דובר צה"ל

הדברים הגיעו לידי כך, שתגובה חריפה ומתבקשת של ראש הממשלה על מכתב הטייסים ("קומץ פנסיונרים קטן, רעשני, אנרכיסטי ומנותק") עורר יותר זעזוע ציבורי מהמכתב עצמו.

טייסים מחו נגד החזרה ללחימה (אילוסטרציה), צילום: דובר צה"ל

יש כרגע 4-5 אנשים בצמרת המדינית-ביטחונית שהפוליטיזציה האסונית של הצבא מפריעה להם מספיק בשביל לנקוט צעדים לטיפול תקשורתי ומשמעתי במי שמובילים או מעודדים את התופעה. אלה הם ראש הממשלה ושר הביטחון מצד אחד, ולצידם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר.

כל השאר – ראשי מפלגות וקומץ "לשעברים" – אמנם מיהרו להשמיע גינויים, אבל איש מהם – לא גנץ, לא איזנקוט, לא בנט, לא לפיד, בטח לא יאיר גולן – יצאו במאה קמ"ש נגד התופעה שקרעה לגזרים את צבא העם לפני 7 באוקטובר, ומאיימת לקרוע אותו שוב.

יודע למחות נגד מהלכים שנויים במחלוקת: יו"ר האופוזיציה לפיד בכנסת, צילום: אורן בן חקון

ואם יש מישהו שיודע מה זה אומר לצאת במ-100 קמ"ש נגד סרבנות – זה נפתלי בנט. בשבוע שעבר הוא יצא משלוותו כשעיתונאים כמו עמית סגל ושמעון ריקלין, שאלו למה הוא (שוב) שותק מול מה שנראה כמו סיבוב נוסף של גל איום בסרבנות המונית. "שוב דף מסרים", הוא התעצבן, וציטט איזו התבטאות ישנה שלו ממרץ 23' נגד סרבנות.

סירוב פקודה

מצחיק. מי אם לא בנט יודע איך באמת נראה גינוי אפקטיבי לרעיון של סירוב פקודה. אחרי הכל, הוא עוד נושא על גבו את צלקות הפיאסקו התקשורתי ההוא מ-2012, באולפן של ניסים משעל, שבו התוודה שיהיה לו קשה לציית לפקודה לפנות יישוב יהודי.

התוודה בזמנו כי יהיה לו קשה לציית לפקודה לפנות יישוב יהודי: נפתלי בנט, צילום: ללא

כל המערכת הפוליטית – לרבות מנהיגי השמאל – קטלה אותו. המתקפה היתה כל כך אגרסיבית, שבנט היה צריך לצאת במופע מרהיב של פעלולנות רטורית כדי לנסות ולנקות את עצמו חלקית מהכתם האיום הזה שנקרא "סרבן".

אצולת מערכת הביטחון

לא כך הם פני הדברים מאז מחאת 2023, שבה העניקו ראשי השמאל והמרכז הנחת חבר לתופעת הסרבנות משמאל במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. איש מהם לא העז לצאת חזיתית נגד אצולת מערכת הביטחון ולהתעמת באופן ישיר עם גנרלים לשעבר שנתנו גיבוי ועודדו את המאיימים באי-התנדבות.

"ייהרג ובל יעבור"? איומי הסרבנות יישארו על הנייר, צילום: אורן בן חקון

לא ראינו מסיבות עיתונאים חריפות, דפיקות על השולחן, קריאות לפעולות משמעתיות. לא גנץ, לא איזנקוט, לא בנט, לא לפיד, לא הנשיא הרצוג ולא היועמ"שית – איש מהאנשים האלה לא הוביל קו מנהיגותי ברור לסנקציות אישיות נגד מפוררי צבא העם ולהחרמת מחרחרי הסרבנות ההמונית.

מסיבות העיתונאים

באופן מחפיר, הדמויות שהעניקו רוח גבית לתנועה ההרסנית הזו – אישים כמו עמוס ידלין, נדב אגרמן, עמוס מלכא ועוד רבים אחרים – ממשיכים להיות פרשנים לגיטמיים ודוברים רצויים.

ארנון שרעבי, טייס לשעבר, במסיבת עיתונאים יוזמי מכתב הטייסים//משה בן שמחון

וזה בדיוק ההסבר: מיאיר לפיד ועד נפתלי בנט, בסופו של דבר הכוחות הפוליטיים שמוכנים לגנות ברפיון את הסרבנות כאיזו תופעה אמורפית בלתי רצויה, לא מוכנים להתעמת עם הבייס הפוליטי ולא אמיצים מספיק להיכנס לעימות ישיר עם מובילי דעה במחנה שלהם.

מחוללי הסרבנות

במידה רבה, גם אם הם מתנגדים עקרונית לסרבנות (וחלקם לא בהכרח נבהלים מאי-ציות כאמצעי להפלת הממשלה), הם גוזרים קופון פוליטי ברור מהתניית הנאמנות לממשלה הנוכחית. איש מהם לא התעלה לרמה המנהיגותית הנדרשת של התגייסות אישית טוטאלית להובלת תנועת הנגד לסרבנות, כולל הוקעה אישית של מחוללי הסרבנות.

נתניהו: "סרבנות היא סרבנות - גם בשפה מכובסת", צילום: ללא

החבורה הזו מפקירה – אין מילה אחרת – את הרמטכ"ל ומפקד חיל האויר – להיאבק בתופעה לבד, בלי גב פוליטי, משפטי ותקשורתי. לכן דבריו של נתניהו, בוטים ככל שיהיו, הם חשובים. כי הוא מבין את מה שבנט ולפיד מפחדים לעשות. זה לא מספיק לגנות את הסרבנות, כאילו מדובר באיזו תופעה חסרת פנים.

תופעת הסרבנות

כדי להיאבק בה באמת, צריך לפעול נגד הסרבנים, להוקיע את מעודדיהם, ולבייש את תומכיהם, בעיקר מקרב אצולת מערכת הביטחון לשעבר. תשאלו את יאיר לפיד ואת אלעזר שטרן מה אפשר לעולל פיקודית ותקשורתית לחייל מצטיין שבסך הכל סירב ללחוץ יד לרמטכ"ל. בכמה נבזיות אפשר לרדת לחייו בלי רחמים ובלי טיפת חמלה. עכשיו בואו נראה אותם גדולים על טייסים בדימוס.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר