הספר הידוע "גברים ממאדים, נשים מנגה" מתאר את פערי התקשורת בין המינים. כך גם בחיינו - הדיון בבג"ץ רונן בר משקף את הפער בין הממשלה לשופטים וליועמ"שית, שלמעשה, לא דוברים כלל את אותה השפה.
בהיבט המשפטי, בכוכב הלכת של הממשלה, אין דבר כזה תורה שבעל פה, התפתחות הפסיקה ומשפט מקובל, יש רק תורה שבכתב. כל עוד יש סמכות בחוק, ויש, אין כל עילה להתערבות ביהמ"ש בפיטורי ראש השב"כ. שומרי סף, מנהל תקין, חזקת היועמ"שית כפרשנית החוק - כל אלו הם בבחינת המצאות כדי להעניק לשופטים אפשרות לשלוט על המדיניות בניגוד לנבחרי הציבור ולרצון העם.
בגלקסיית השופטים והיועמ"שית, החוק היבש הוא ממש לא המילה האחרונה. בג"ץ סבור כי הוא בעל סמכות לביקורת שיפוטית כמעט על כל מהלך של הממשלה והכנסת. בדיון על רונן בר, שופטי העליון שאלו את מייצג הממשלה עו"ד ציון אמיר על ניגוד העניינים, חשש לשיקולים זרים והליך פיטורין ללא מנהל תקין. עו"ד אמיר השיב רק בטענות שיש לממשלה סמכות, השופטים השיבו שזו לא השאלה. כולם דיברו עברית, אך איש לא הבין את משנהו.
מעבר לטענות המשפטיות, סאגת בר היא עניין של חוסר אמון. לנתניהו ולממשלה אין אמון בו, ביועמ"שית או בבג"ץ. מנגד, לעותרים, ליועמ"שית, לבר, וכנראה גם לבג"ץ אין אמון בחוסר האמון של נתניהו, חד גדיא חד גדיא.
הסיכוי לפשרה נמוך מאוד. בצוק העיתים השופט סולברג הציע לפנות לוועדת האיתור כדי שתמליץ על ההדחה שתכשיר את ההליך - אולם לא מדובר בעניין פרוצדורלי.
בממשלה בטוחים שהיועצת לא רוצה לאפשר את פיטורי בר, ומנגד זו סבורה שנתניהו מפטר אותו בשל חקירות קטארגייט וכדי להציב איש אמון שיקל בתנאי האבטחה למשפחתו וידחה את דיוני העדות במשפטו בנימוקים ביטחוניים - דבר שבר סירב לו.
שום צו שיפוטי לא באמת יפתור את הבעיה. נתניהו ירוקן את הפסיקה מתוכן, יתייעץ עם בר כמה שפחות ומי שייפגע מכך הם האזרחים וביטחון המדינה. העובדה שראש שב"כ יכהן מכוח צו שיפוטי ובניגוד לרצון הממשלה היא אבסורד, קל וחומר במלחמה. מינוי האלוף שרביט ע"י נתניהו, וביטולו מכוח לחץ פוליטי, מלמדת שאם צריכה להיות ביקורת שיפוטית, עדיף שתהיה על המינוי הבא - מחשש שרה"מ יציב בראשות הארגון אדם פוליטי לא סביר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
