הצעד החמור ביותר שעשה נתניהו לכיוון של משבר חוקתי "על מלא"  לא היה הדחת היועצת או ראש השב"כ, אלא הודעתו אחרי שבג"ץ הוציא צו ביניים שאסר לפטר את ראש השב"כ, לפיה הוא אינו מתכוון למלא אחר ההחלטה.

עד היום, בניגוד לחברי ממשלה אחרים, נתניהו אמנם השמיץ את היועצת המשפטית ואת מערכת המשפט ללא הרף, בעיקר באמצעות שופרותיו השונים - אך הקפיד להימנע מאמירות מפורשות שבהן קרא לאי־ציות להחלטות שיפוטיות. האמירה הזו, כשהיא מצטרפת להחלטה על הדחת היועצת המשפטית לממשלה (וההחלטה שקדמה לה על הדחת ראש השב"כ רונן בר) מוכיחה כי נתניהו איבד לחלוטין את העכבות שהיו שקיוו שעוד נותרו אצלו, וכי הוא מתכוון להוביל את ישראל לכיוון של ממשל אוטוקרטי מלא כפי שעשו פוטין ברוסיה, אורבן בהונגריה וארדואן בטורקיה.

החלטה שהתקבלה באופן פראי

נתניהו ולוין יודעים היטב כי, הלכה למעשה, אין סיכוי שההחלטה על הדחת היועצת תצא לפועל. ההחלטה צריכה לעבור עוד את ועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי בעוד הרכב הוועדה עדיין לא הושלם, והחברים הקיימים בה מתנגדים למהלך. וגם אם הממשלה תחזור ותחליט באופן סופי להדיח את היועצת, תוך התעלמות מהחלטת הוועדה, בג"ץ צפוי בוודאות לפסול את החלטת ההדחה.

גם ההחלטה להדיח את רונן בר התעכבה. אין חולק על כך שלממשלה יש סמכות להחליף את ראש השב"כ (בר בעצמו הצהיר כי ייקח אחריות על המחדל של 7 באוקטובר ויתפטר). אבל האופן הפראי שבו התקבלה ההחלטה, בניגוד לכל הדרישות הקיימות לגבי הליך כזה, הוכיח כי נתניהו איננו מבקש באמת להפיק לקחים בעקבות המחדל (וממשיך להתנגד באופן עיקש להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבירור יסודי של מה שקרה).

הכוונה האמיתית מאחורי המהלכים הללו היא לסכל את החקירה שבה פתח השב"כ בפרשה החמורה של קטארגייט, ולנסות לפגוע בלגיטימציה של היועמ"שית ושל מערכת המשפט. קרי, לנסות לשבור סופית את המערך של שלטון החוק בישראל. כלומר, במקום לפעול כגורם אחראי שמבקש להפיק לקחים מהמחדל ולשפר את דרכי קביעת המדיניות, ממשלת ישראל הנוכחית מתפקדת כסוכנת כאוס.

למרבה המזל, ניתן לקוות ולהעריך שבניגוד לארדואן, אורבן ופוטין, דרכו של נתניהו לממשל יחיד אנטי־דמוקרטי לא תהיה קלה - מכמה סיבות. ראשית, בישראל יש מספיק מנגנונים חזקים שמסוגלים להגן על הדמוקרטיה, ובראשם בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה. שנית, רשויות הביטחון בישראל צייתו תמיד וניתן להעריך שימשיכו לציית להוראות היועמ"שית ולצווי בתי המשפט.

הסיבה השלישית ואולי החשובה מכל היא התגובה החזקה והנמרצת של הציבור בישראל ליוזמות הללו של הממשלה. המחאה המקיפה שפרצה שוב בשבוע האחרון חשובה - לא משום שהיא עשויה לשכנע את נתניהו ושותפיו לשנות את דרכם (לכך אין סיכוי) אלא משום שהיא נותנת גב לבג"ץ, ליועמ"שית ולכל הגורמים בשירות המדינה שעדיין מאמינים ברעיון של מדינת חוק, שלא להיכנע לגל העכור שאותו מובילה הממשלה.

צריך לקוות כי הצירוף של כל הסיבות הללו יספיק כדי להציל את ישראל מגורלן של המדינות הללו.

הכותב הוא ראש הקתדרה למשפט ציבורי בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית