נתניהו והשנתיים שנותרו לשלטון: בין חלומות מדיניים למאבקי הישרדות

בחודש ינואר הקרוב יציין בנימין נתניהו שנתיים לממשלתו השישית. יותר משנה לאחר הטבח הנורא ב־7 באוקטובר, בניגוד לכל הציפיות ואף שהוא האחראי המרכזי, הוא עדיין בשלטון - מבוצר בכיסאו ומושל על 67 מנדטים בכנסת (ללא גלנט).

בינוארייכנס גם דונלד טראמפ אל הבית הלבן. באי־ביתו של נתניהו מספרים כי הוא רוצה לנצל עד תום את השנתיים שנותרו לו בקדנציה בחסות ממשל רפובליקני. לדבריהם, ראש הממשלה מרגיש בדיעבד כי את השנה הראשונה הוא בזבז על רפורמה שלא צלחה, את השנה האחרונה השקיע במלחמה, וכעת הוא מעוניין להגשים את שני חלומותיו המרכזיים מתחילת הקדנציה: הסכם שלום עם סעודיה ומלחמה להסרת האיום האיראני.

כדי להגשים זאת, הוא מבין כי הוא חייב להתחיל לסגור את זירות המלחמה. הוא עשה זאת בצפון השבוע, וכעת יידרש לכך גם בחזית הדרום בדגש על החזרת החטופים. מלבד העובדה כי מדובר בצו השעה והממשלה חייבת להציל את בני עמנו מהמנהרות ללא קשר לכל נושא אחר, בירושלים מבינים כי בריאד מתקשים להתחיל נורמליזציה עם ישראל כל עוד יש עדיין מלחמה בעזה.

אם זהו סדר העדיפויות של רה"מ, מדוע השכם והערב אנו שומעים על רצון מצד השרים לפטר את היועמ"שית, את ראש השב"כ, לחדש את חקיקת הרפורמה ולסגור את התאגיד וגלי צה"ל? ההערכה היא כי מדובר בהרעשה ארטילרית לטובת הבייס הימני ולא יותר - להראות לציבור כאילו עושים, לאפשר לשרים להשתעשע ברעיונות ואז בסוף להגיד שהם לפחות ניסו.

יותר מסעודיה ואיראן, נתניהו רוצה להישאר בשלטון. רוב ההצעות שמסכנות את סדר יומו המרכזי, כמו חזרה לחקיקה בנושא בחירת שופטים או פיטורי יועמ"שית, לא באמת יקודמו עד תום - בעיקר בגלל חשש לנבצרות.

קרעי לא הסיפור

המוטיבציה להתקפה על התקשורת ברורה: רוב בני האדם אינם אוהבים לשמוע ביקורת על עבודתם. זה נכון לכל תחום, אך ביתר שאת לפוליטיקאים, שכן אותה ביקורת עשויה להכריע את משך חייהם המקצועיים. זו הסיבה שפוליטיקאים תמיד ישאפו להצר את צעדי התקשורת החופשית. הם תמיד יעדיפו גוף תעמולה במסווה תקשורתי מאשר לשמוע עיתונאים נושכים ובועטים שעושים את עבודתם נאמנה בשביל הציבור. כן, זוהי עבודתו של העיתונאי - לבקר את השלטון, את החזקים. בשביל מחמאות ופרגונים יש להם עמודי פייסבוק.

ניסיתי להבין את המוטיבציה של השר קרעי להסתער כעת על הפרטת התאגיד וסגירת גל"צ. האמת, קרעי אינו הבעיה. הוא כבר שנים מעוניין לקדם את החוקים הללו. לצער רבים, הוא אינו מבין את חשיבות השידור הציבורי - גוף שיכול לעסוק באקטואליה ובתחקירים בלי להיות תלוי ברייטינג. את הפקות המקור שאינן אקטואליה, קרעי מוכן לממן.

את הצעד הוא מנמק בכך שהוא רוצה לפתוח את השוק לתחרות, והתאגיד מקשה על כך, שכן הוא גוף שמקבל תקציב עתק מהמדינה. אבל קרעי מודה בדבר אחד וזה הסיפור - במשך שנים הוא רצה לקדם את החוק אך לא היתה לו תמיכה בממשלה.

כעת התמיכה ישנה בגלל שהתאגיד לא "מספיק מאוזן" בעיני חברי הקואליציה. והתשתית הזו היא שורש הבעיה בהצעת החוק. אם בתאגיד היו מבקרים פחות את הממשלה, החוק להפרטתו לא היה מקודם. וזו, רבותיי, הסיבה לכל הצעדים נגד התקשורת - דעות שלא לרוחם של הפוליטיקאים.

בין אם נגד ערוץ 14, "הארץ", התאגיד, גל"צ או "ישראל היום", הפוליטיקאים צריכים להסיר את ידיהם מגופי התקשורת החופשית.