אם 7 באוקטובר לא שינה את השיח הפוליטי, ספק אם משהו יכול לעשות זאת

כל כך הרבה דברים השתנו בשנה האחרונה: משפחות שלמות נמחקו, ילדים הפכו ליתומים, הורים קברו את ילדיהם הגיבורים, פצועים ילמדו ללכת מחדש, אנשים נאלצו לנטוש את בתיהם והתחילו חיים במקומות אחרים, ולאט־לאט גם הגרועים שבאויבינו חוטפים מכות אנושות וחולפים מן העולם. כל כך הרבה השתנה. חוץ מדבר אחד - הפוליטיקה הישראלית. היא, למרבה התדהמה, נשארה בדיוק אותו דבר.

ההלם, התדהמה, ובעיקר הכעס על המחדל והכישלון חסרי התקדים של 7 באוקטובר, כוונו לראש הממשלה ולממשלתו. נתניהו ידע מכות פוליטיות קשות, פיגועים נוראיים, מגיפה, יוקר מחיה בשמיים, כתבי אישום, מערכות בחירות עם מבוי סתום ומחאות. את כולם נתניהו שרד. אחרי 7 באוקטובר מצבו הפוליטי היה בקרשים, גם בקרב מחנה תומכיו ברור היה שמהכישלון הזה הוא כבר לא יתאושש. חברים במפלגתו של נתניהו כבר תכננו את צעדיהם ליום שאחרי מתוך הבנה שזה ייקח חודשים ספורים, וזהו - מזה הוא כבר לא יתאושש. "נתניהו גמור", הם אמרו.

עברה שנה, ולמרבה התדהמה ממשלת נתניהו לא רק לא נפלה - היא אפילו התחזקה וביצרה את כוחה עם הצטרפותו של גדעון סער לקואליציה.

הסקרים הפוליטיים בחודשים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר הראו נתונים שלא נראו מעולם בכהונת נתניהו: גנץ ראה מקרוב את ה־40 מנדטים, הליכוד התרסק לחצי מכוחו, רק במארס האחרון הסקרים הראו ש־40% מתומכי הליכוד בעד הקדמת הבחירות, והנתון החשוב ביותר: במשך כמה חודשים נתניהו נדחק ממקומו כמועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה לטובת גנץ או בנט.

ואז זה קרה שוב. בחודשים האחרונים, החל מאזור אוגוסט, אי־שם באזור הדיון הציבורי על ציר פילדלפי ולנוכח ההצלחות הפנומנליות בצפון, המגמה מתהפכת, הליכוד מתאושש ונתניהו חוזר להוביל בשאלת ההתאמה. כוחו של גנץ נחתך בחצי, לפיד השלים עם הירידה בכ־10-9 מנדטים ודורך באזור ה־15-14 מנדטים.

הרדידות מובילה לאיבוד היכולת לדון בצורה עניינית בנושאים כמו אסטרטגיה וטקטיקה, הצלחות וכישלונות, אחריות והתפטרות. הכל נגוע במחלת הפוזיציה

יש לכך לא מעט הסברים: ההצלחות הצבאיות המרשימות, חוסר האונים של האופוזיציה, יחד עם ההתלבשות שלה ושל מחאות קפלן על נקודת התורפה של הממשלה, החטופים, עם האובססיה של חלקים בתקשורת הישראלית נגד נתניהו - כל אלה דחקו את כל תומכי נתניהו שהראו אכזבה ממנו, בחזרה לזרועותיו.

שנה אחרי 7 באוקטובר המפה הפוליטית לא השתנתה, תומכי הממשלה מול מתנגדיה, אנשי "רק ביבי" מול "רק לא ביבי". הרדידות הזו מובילה לצרה צרורה: איבוד היכולת לדון בצורה עניינית, בוגרת ורצינית בנושאים החשובים ביותר כמו מהן תפיסות "ימין" במשך 17 שנה של קונספציה, האם התפכחנו מתהליכי שלום מול רוע טהור, אסטרטגיה וטקטיקה, הצלחות וכישלונות, אחריות והתפטרות. הכל נגוע במחלת הפוזיציה ושיח פוליטי. אם 7 באוקטובר לא שינה את זה, ספק אם משהו יכול לעשות זאת.