עם רגש כמנוע לקבלת החלטות - לא נגיע רחוק בגיוס החרדים

אומרים שהכל עניין של טיימינג בחיים. במקרה של חוק הגיוס, הם גם צודקים. בכל תזמון אחר בשבעה וקצת עשורים שעברו עלינו כאן, ספק אם הסיטואציה הייתה נראית ומרגישה כל כך מורכבת ובלתי אפשרית.

צריך לומר את האמת: אי אפשר לקיים דיון שכלי בימים אלו, אי אפשר לדון הגיונית על הנושא, אי אפשר לחפש פיתרון פרקטי ואין דרך להפוך את השיח הציבורי לרציונלי. אנחנו באמצע מלחמה, ועל רקע בשורות מדממות של "הותר לפרסום", הרגש שולט בכיפה, ועם רגש כמנוע לקבלת החלטות לא נגיע רחוק.

שופטי בג"ץ, מודעים טוב מאוד לסיטואציה וגם נאמנים לתפקידם הפוליטי - הפלת הממשלה. לכן התזמון, לכן העקשנות, לכן היועמ"שית מפגינה נוקשות בלתי מוסברת (וגם לא שוויונית, אם לא מתעלמים משאלת המגזר הערבי). עליהם אין לי שום טענה. הם עושים את עבודתם נאמנה.

נכון, גם מהפוליטיקאים אין הרבה ציפייה, בפרט מאלו שחיים מההסתה. משל נודע קובע כי שניים רודפים אחרי העכברים - המנקה והחתול. אבל בעוד המנקה רוצה להשמיד את הבעיה, החתול מעוניין בשגשוגה. אנשים כמו לפיד וליברמן הם חתולים בכל הנוגע לסוגיית הגיוס, הם רוצים אותה על השולחן לכמה שיותר זמן. אם מחר החרדים יציפו את הבקו"ם, חברי הכנסת של יש עתיד וישראל ביתנו יציפו את לשכת האבטלה.

אבל בועדת חוץ וביטחון יש רוב קואליציוני, ויש מספיק אנשים אחראיים, וצריך להקשיב בתשומת לב לדבריו של היו"ר, ח"כ יולי אדלשטיין, שהפגין פיקחות אופיינית ודיוק בפתח הדיון הראשון על חוק הגיוס החדש.

אולי משם תבוא הישועה, אולי שם יוכלו להפעיל מסננת של פופוליזם, להתמקד במה שאפשרי וריאלי. להבין את האתגרים של הציבור החרדי עצמו (התאמת מסגרות פנים צה"ליות ואבטחתן ממעורבות בג"צית, הגדלת המספרים בשלבים, וכן הלאה), ולהביא בסופו של דבר חקיקה שתיתן מענה גם לצרכי הביטחון של ישראל, אבל גם - ולא פחות חשוב מזה - לצרכי שימור המסורת ותורת ישראל.