לקראת איחוד בימין שמחוץ לגוש נתניהו? זו הדילמה שמוצבת בפני ליברמן

זה כמה שבועות שאיחוד "הגלקטיקוס" בימין מקבל תוצאות מחמיאות בסקרים, עוד לפני שהוא בכלל קרם עור וגידים. האמת היא שלמרות הדיבורים משחקנים שונים כמו איילת שקד וגדעון סער, שמביעים תמיכה באיחוד גדול, החתן והכלה האמיתיים של האירוע הזה, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, עדיין לא החליטו האם להתארס, ויש שורה של סימני שאלה שמרחפים מעל היתכנותה של השותפות.

שאלת הבכורה - מי יוביל את הרשימה - היא כמובן השאלה המרכזית, אך נכון להסתכל עליה כנגזרת של שאלה פוליטית אחרת שמתבטאת ב"דילמת הפיצה": כשאדם בוחר במפלגות כמו יש עתיד, המחנה הממלכתי או הליכוד, הוא מקבל למעשה המבורגר או סטייק, מוצר ידוע מראש. אך במצב של איחוד בימין הלא-ביביסטי בין בנט, ליברמן וסער, המצביע מקבל בסוף יום הבוחר מגש פיצה.

בשעה עשר ודקה בלילה, לאחר המדגמים, יעלו הפרשנים הפוליטיים ויסבירו לציבור שהאיחוד לא זכה ב-20 מנדטים, אלא ליברמן זכה בשלושה משולשי פיצה, בנט זכה בשניים וסער באחד. כלומר, במצב של איחוד מפלגות שונות, בסיום הבחירות כל אחד יהיה אדון לעצמו ורק ייכנס לכנסת בעזרת השותפות הגדולה.

דוגמה לכך היתה בסוף יום הבחירות 2019 ב' עת בנט, שהתפצל מסמוטריץ' והרב רפי פרץ לרשימה עצמאית של הימין החדש, הפך בן־רגע למקום ראשון לאחר שהיה מקום רביעי ברשימה המאוחדת. גם בבחירות האחרונות סמוטריץ', בן גביר ואבי מעוז שרצו ביחד ניהלו את המו"מ הקואליציוני בנפרד ולא היה נכון להתייחס אליהם כאל 14 מנדטים שלמים.

במצב כזה השאלה מי יוביל את הרשימה משמעותית רק לקמפיין הבחירות ותו לא. ליברמן לא יתנדב להיות הפלטפורמה שעליה בנט וסער נכנסים לכנסת, כדי שלבסוף כוחו לא יגדל דה-פקטו. לאור זאת, מקורות המעורים בפרטים טוענים כי ליברמן יטיל וטו על אפשרות של מפלגה בתוך מפלגה, כך שהשאלה מי יוביל רשימה מאוחדת שכזו חוזרת להיות תנאי להתנעת המהלך. ליברמן, שנהנה מפופולריות יציבה ועולה בימין, ואחרי שכבר ויתר לבנט וישב תחתיו בממשלת השינוי, בגיל 65 לא ממהר לעשות זאת שוב, אם בכלל. הוא אולי חושב שיש לו עוד הזדמנות להיות ראש ממשלה, ולמה שיוותר.

גם בנט, ראש הממשלה הבא בעיני עצמו, לא רוצה להתפשר. השבוע הוא הרבה להתבטא בכך שאפשר לעשות אחרת, תוך שהוא רומז על חזרתו. אבל מה הוא חושב על מתווה לשחרור חטופים, עצירת מלחמה בעזה, הסכם בצפון, חוק הגיוס, איראן, נורמליזציה תמורת התחייבות עתידית למדינה פלשתינית? - דברים שבנט יידרש להם אם הוא רוצה לחזור לעמדה ציבורית.

בימין הממלכתי סבורים שאיחוד גדול צריך לקרות עכשיו כדי לספק אלטרנטיבה למאוכזבי נתניהו. הם חוששים שיש תנועה חזרה בסקרים לליכוד, מהמנדטים שכבר עזבו את המפלגה לאחר הטבח וחנו אצל גנץ. לדעתם, מי שיחזור לליכוד אחרי שכבר עזב לא יעזוב פעם נוספת, ולכן איחוד בימין יעצור את הסחף.

הבעיה עם התיזה הזאת היא שעכשיו עוד אין בחירות וזה מוקדם. אם יתאחדו, הם עשויים להישחק במשך שנה עד שבאמת יהיו בחירות. גם עצם העובדה שהם בסקרים כאופציה אמורה אולי לענות על בעיית היעדר האלטרנטיבה. ההתרשמות היא שלאיווט יש זמן.

היעד אחרי מערכת המשפט

לאור סדר גודלה ההיסטורי, המלחמה הנוכחית צפויה להתניע תהליכים רבים בחברה הישראלית. את החלק הטקטי, ואולי אף האסטרטגי, אנחנו כבר מבינים - שינוי התפיסה המערבית של דחיקת הקץ מחיכוך עם האויב, מערכות קצרות ומוחצות, הגדלת סד"כ הצבא, גיוס חרדים, ביטול ההסתמכות על טכנולוגיה, ייצור עצמי של תחמושת וצמצום התלות בארה"ב, ועוד ועוד.

אך תהליך אחד, חברתי-פוליטי, משמעותי נוסף מתחיל להתעורר. בדומה לתחושה ביחס למערכת המשפט, בחוגי הימין מתוסכלים מגודל ההשפעה של צה"ל על הדרג הנבחר. חלקים בימין טוענים לתת-ייצוג של תפיסת עולמם בפיקוד העליון, בדגש על שילוב בין התיישבות לביטחון, כך שזה לא משנה אם נבחריהם בכירים בקבינט כל עוד הרמטכ"ל, ראש השב"כ והאלופים סבורים אחרת. במערכת הביטחון דוחים כמובן את הטענה, ואומרים כי הם פועלים בכפוף להנחיות הדרג המדיני ומתוך מקצועיות בלבד.

הדיון הציבורי הזה מלווה גם בחילופי עקיצות בין הרמטכ"ל לסמוטריץ' ובן גביר. הרקע ליחסים הלא תקינים הללו - שהתבטאו גם בנאומו של תא"ל גולדפוס, ובהתבטאות הפומבית של דובר צה"ל ביחס ליכולת ההשגה של מטרת מלחמה שקיבל הדרג המדיני - מושפעים מכך שהדרג הצבאי נטל אחריות, בעוד הדרג המדיני מנסה לזרוק מעליו את האחריות לצבא.

על רקע ההבנה הזו, חלקים בימין הפוליטי והאזרחי סימנו את צה"ל כיעד מבוצר שיש לכבוש בעתיד, כפי שסימנו את בית המשפט העליון. אם יהיו בשלטון בעתיד, ינסו לסכל כל בחירה עתידית של גלנט 2.0 לראש מערכת הביטחון - והתפקיד יהפוך דומה למה שהיה שר המשפטים לפני פרוץ המלחמה.