ליל שבת בישיבת אלון מורה לפני 15 שנה, אני קצין צעיר ונלהב שהגיע לסופ"ש בישיבה שלו. בסוף סעודת השבת נשארים בחדר האוכל כמה חברים ומשתפים בחוויות מהצבא. צמד בחורים חרדים שבאו להתארח בישיבה, נכנסים, משוחחים בנעימות, מקשיבים ושואלים שאלות, ואז אחד התלמידים שואל: "בעצם, למה אתם לא מתגייסים לצה"ל? אנחנו לומדים כמוכם ומשרתים, מה ההבדל בינינו?"
מתחיל ויכוח סוער, האווירה מתלהטת, ואז שולף אחד מבחורי הישיבה טיעון מחץ ממסכת קידושין: "אי אפשר לו לעולם בלא בסם ובלא בורסקי. העולם צריך אנשים שיעסקו בבשמים וצריך אנשים שיעסקו בעיבוד עורות, כל אחד ומה שיצא בחלקו". הוויכוח ההוא נחרת עמוק בראשי.
מאז 7 באוקטובר חיינו השתנו, מכמות סבירה של 30 ימי מילואים בשנה ממוצעת הפכנו לאזרחים מזדמנים ולחיילי מילואים בקבע. כמות ימי המילואים גדולה מימי השגרה. המצב הזה מחייב אותנו לעסוק בסוגיה שהמינוח שלה שגוי. אומרים בטעות שיש לייצר שוויון בנטל, ואני אומר הפוך: שוויון בזכות ובאחריות הקדושה לביטחון ישראל.
ארורה הדיכוטומיה שמנתבת כל דיון לשני צדדים עוינים ומבטלת את השיח הענייני לטובת חרחור ריב ומדון. ארורה הקוטביות שקובעת אם אתה "אנחנו" או "הם", כי אם אתה מזכיר את צמד המילים "שוויון בנטל" – אתה, ידידיי, מ"הם".
ה"בורסקי" כבר לא עומד בעומס
העם היהודי משוגע ושונה מכולם. בעוד בעולם המערבי הולכים וקטנים נתוני הילודה, קצב גידול האוכלוסין בישראל הוא הגבוה ביותר במדינות ה־OECD. זו כמובן בשורה משמחת ומעודדת למדינה הצעירה, אך כדי שהנס הזה ימשיך להתקיים אנחנו מחויבים למבט אסטרטגי רחב בשני תחומים עיקריים: ביטחון וכלכלה.
בניגוד למנגינה של חלק מחבריי היקרים בשמאל החילוני, אני ורבים מחבריי משרתי המילואים חשים הערכה רבה לעולם התורה וללומדי הישיבות. במשך אלפיים שנות גלות החזיקה המסורת היהודית את העם המפוזר בעולם, ובתי המדרש היוו מקור החוכמה והחוסן מול גלי ים סוערים.
גם כיום, אחרי 76 שנות קיומה של ישראל, יש חשיבות עצומה לעולם התורה. המדינה צריכה לעודד אותו ולתמוך בקיומו. אך דווקא בשל כך, מתוך המקום האוהב והמעריך, הגענו לנקודה שבה אין עוד אפשרות להשאיר את המצב על כנו. ה"בורסקי" כבר לא עומד לבד בעומס הנטל, וחייב שגם הבשם ייתן כתף. אין עוד ברירה אחרת.
צה"ל חייב להתאים את עצמו ולייצר מסגרות ייעודיות, שבהן התנאים הדרושים לקיום אורח חיים תורני למשרת החרדי, ויש לעשות זאת בהקדם - אך לצד הכנת התשתית הזו, אחינו היקרים בבני ברק ובירושלים, באלעד ובבית שמש חייבים לבוא בלב חפץ ולהיכנס יחד איתנו תחת האלונקה הזו. התורה שלהם – שלנו. והביטחון שלנו – שלהם.
הכותב הוא רס"ן (מיל') בחטיבת הצנחנים וסגן ראש מועצת שומרון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו