שלא ניפול שוב: לעיתים נזקקת אומה דווקא לשונאיה כדי לגלות כמה דברים על עצמה

תקשיבו לחאלד משעל, שמזהה עתה "הזדמנות להביס את ישראל", "לפרק את הפרויקט הציוני". לעיתים נזקקת אומה דווקא לשונאיה כדי להתעורר, לגלות במראה כמה דברים על עצמה. משעל מתרשם שאנו כאן "מאבדים את ביטחוננו העצמי". "זו מערכה על כוח רצון ואורך רוח", הוא מסביר, ומפציר בפלשתינים להיות סבלנים.

תגלגלו לאחור: כך דיבר משעל גם ערב 7 באוקטובר. כך דיברו אז גם סאלח עארורי, שדחק ב"ארגוני ההתנגדות לנצל את הפילוג הפנימי בישראל ולהקדים את המערכה", וחיזבאללה, ואיסמעיל הנייה שזיהה "חלון הזדמנויות שעל חמאס לנצל", שכן "הכיבוש סובל מפילוג פנימי חסר תקדים". חוקר פלשתיני אחד, מוחמד הלסה, תהה "האם האלטלנה, ספינת מלחמת האזרחים הישראלית, תעגון שוב בחופי יפו?". ורק בנו, ברובנו, היכה העיוורון והמשכנו לנהל כאן את ריב האחים כאילו אין מחר.

בחודשים שקדמו למלחמה פרסמתי כאן לא מעט טורים בזכות ובכורח האחדות, והקבלה, וההכלה, והפשרה. הערכתי אז ש"האויבים הכי מרים שלנו מריחים הזדמנות פז לפגוע בנו, ולא מן הנמנע שינסו לנצלה"; שהם משוכנעים ש"זו שעת כושר מתאימה שלא היתה כמוה לפגוע בנו". אני חוזר לשם לא כדי לנפנף ב"אמרתי לכם". הרי לא צריך היה להיות גאון גדול כדי להבין זאת - רק להקשיב ולהאמין למה שהם אומרים. אני שב לשם, כי היום כבר ברור שדיברנו - אני ועוד כמה מעמיתיי - אל הקיר; אל חומת ההפרדה בתוכנו שנבנתה וגבהה באותם ימים.

גם עכשיו צריך להקשיב להם. האויב מקרוב ומרחוק, מצפון ומדרום, שוב משוכנע בחולשתנו, מכיוון שאנו מעניקים לו סיבות להאמין ששוב אנו צועדים לתוך הקוראלס; שחומת ההפרדה בתוכנו, לבנה ועוד לבנה, הולכת ונבנית מחדש.

תקשורת מקטבת

זה לא רק שהמוזות כבר מזמן אינן שותקות כשהתותחים רועמים. זה בעיקר הדיסוננס הנורא בין פסגות האחדות והרעות והיחד אצל החיילים שלוחמים עתה בהקרבה ובחירוף נפש לבין השיח המפלג ששב למחוזותינו. גם התקשורת בחלקה תורמת לו. היא מקטבת במקום לפשר, מתסיסה במקום להרגיע. חיילים ששבים מהרצועה ומהצפון נחרדים אל מול הקרע שנוכח שוב בחיינו, מהשפה, מהסגנון, מהרוח הרעה. נחרדים עד כדי כך שהם ממהרים לשוב אל חבריהם בחזית.

ימי מלחמה ו"הותר לפרסום" אינם ימים לבחירות או לאולטימטומים ולמתיחות חבל, לא מצד גנץ וגלנט, וגם לא מצד סמוטריץ' ובן גביר והחרדים. מה חשים הרבבות שפונו בביזיון מבתיהם בצפון כשהם צופים באינטרסים הפוליטיים ששבו לנהל, חלקית או על מלא, רבים מנבחרי הציבור שלנו, ובכלל זה את ראש הממשלה וראש האופוזיציה? כיצד מרגישים בעת חירום ומשבר שמאז מלחמת העצמאות לא היה כמוהו רבבות משפחות של נופלים, פצועים, חטופים וחיילי מילואים שנקראים כבר פעם שנייה ושלישית אל הדגל, ומתמודדים עם כאב ואבל וסבל וקושי - מול שפת הפילוג והריב הפוליטי.

גם הרל"בים חוזרים ומבטיחים "ימי זעם", ושוב השנאה והעיוורון שוטפים אותם עד שאינם מבחינים באויב שאורב שוב לאותה שעת כושר, בין שזו איראן מרחוק ובין ששלוחה, חיזבאללה מקרוב, שבימים האחרונים הסלים עוד את הלחימה. נכון אמנם שיש אחראי־על אחד לכל מה שקרה כאן לפני, במהלך, ואחרי 7 באוקטובר - בנימין נתניהו. זו המשמרת שלו, ודי בכך כדי שילך הביתה, אבל זה לא יכול לקרות עכשיו, בזמן מלחמה. בוודאי לא בבחירות, שיחזירו אותנו על מלא למימי המדמנה והרפש שבהם טבענו עד 6 באוקטובר. 

לא סיבה למסיבה

עם כל הביקורת על ראש הממשלה, החטופים מוחזקים אצל סינוואר ברצועה ולא בקיסריה, וחמאס הוא האויב - ולא נתניהו. גם החרפה שמתרחשת עתה בהאג שחלק מהרל"בים מנצלים כדי לרקוד על דמו של נתניהו אינה סיבה למסיבה. כולנו כאן באותה הסירה, וצריך להביאה תחילה לחוף מבטחים. התיקון היסודי יחכה.

התנהלות נתניהו עצמו היא, אכן, לא פעם שערורייתית. לו היה שוקל רק את טובת המדינה, היה מצרף זה מכבר לקבינט המלחמה את גדעון סער ואביגדור ליברמן. כי השעה הזאת מחייבת איחוד כוחות וציפוף שורות, וחיזוק של נתניהו בחולשתו, במקום חשבונאות קטנונית וחזרה לחרמות.

הציבור הרחב, שנמצא במקום שונה לגמרי מהתקשורת וממנהיגיו, צמא לרוח אחרת, הן ברמת התוכן והן באופן שבו מנהיגיו מתקשרים עימו, ושוב - בראש ובראשונה ראש הממשלה. אם נותרה מנהיגות בנתניהו - שתופיע עכשיו. האל"ף־בי"ת של הובלת ציבור הוא לרדת לעם. להקשיב לציבור, לדבר אליו, וגם לקבל באהבה מלקות וביקורת. לומר לציבור אמת, ולא לסובבו בכחש; להגיע לחזית ולשוחח שם עם החיילים ללא ליהוק מוקדם; להתראיין לתקשורת הישראלית ולענות על שאלות, גם קשות, גם בעברית.

לשמר קשר אנושי, ישיר וחם, עם משפחות החטופים וניצולי הטבח; לפרוץ את חומות החדר האטום, הפיזי והרגשי, שבנה סביבו, ולהתחבר מחדש לציבור שתוהה לאן נעלם ראש הממשלה הנבחר שלו.

ביום הזיכרון האחרון פקדתי עם עוד רבבות את קברי היקירים בהר הרצל. ביציאה מההר, ליד אחת החלקות, עמדו מאות צעירים מהארץ ומחו"ל ושרו לאורך שעות, חבוקים בדבוקה, שירי חיזוק וציונות. זה היה מחזה מופלא, מרומם. מרגע לרגע גדלו המעגלים. עוד ועוד הצטרפו. ההר האבל ומלא היגון, באחד מימיו הקשים ביותר, האציל עליהם מרוחו, אבל לתמונות הללו כמעט לא היה זכר בתקשורת. יש ימים וזמנים שגם למעצמה השביעית וגם למנהיגות הפוליטית מותר להתנהל בדרך שתחזק את רוח העם. להיות ראויים לו. אבל בחודשים האחרונים שניהם מחמיצים זאת, בענק.