בבור של אריה דרעי

לפי הדיווחים, אריה דרעי - ממנהיגי זרם ההשתמטות הלאומית, הוא האיש שהיטה את הכף בשעות הגורליות ביום ראשון לפנות בוקר. הוא ששכנע את קבינט המלחמה שלא להשיב לאיראן על יותר מ־300 הטילים והכטב"מים ששוגרו לעברנו. בהמשך השבוע הקפיד דרעי לשווק את פועלו ההרואי בתקשורת הכללית והפיץ דברים שאמר לביטאון שלו - "הדרך", שלפיהם צריך ש"לא לחפש להסלים את המצב. האויבים שלנו מחפשים את זה, ולא צריכים להיגרר למקום הזה".

עיתונאים שונים התמסרו למסע היח"צ של ראש ש"ס, מבלי שיתפוצצו מזעם ואפילו ירימו גבה עבור הקוראים והצופים שלהם. כי בעלילות החדשות של דרעי לא רק טמון שיא החוצפה, אלא הן ממחישות את עומק הבור שאליו הכנסנו את עצמנו זה עשרות שנים – הבור של דרעי.

אם נכונים הדיווחים על כך שדרעי הוביל למניעת ההתקפה באיראן, הרי לגיליון העוונות וההרשעות שלו נוסף סעיף כבד משקל - אולי הגורלי מכולם. כי אי־הנחתת מכת הנגד עם הגעת הטילים האיראניים לגבולנו היתה טעות אסטרטגית פטאלית, שתפגע יסודית בביטחון ובהרתעה של מדינת ישראל. היא משנה את המשוואה מול האויב, משדרת חולשה ופחד וחושפת את מערומי המנהיגות שלנו.

דרעי והלשעברים שמפרשנים בתקשורת יכולים לרמות את עצמם עד אין קץ. אבל מבחינת האיראנים וכנופייתם, לאי־התגובה המוחצת והמיידית יש רק משמעות אחת - ישראל מפחדת. מכאן היא חלשה ופגיעה, ומכאן יש רק מסקנה אחת - להגביר את התוקפנות והלחץ, כי אפשר לחסל את הישות הציונית.

גם מי שמסרב לקלוט את האמת הפשוטה הזו, אחרי 30 שנים של אגדות דומות שמכרנו לעצמנו, גם מי שממאן ללמוד מה הוביל ל־7 באוקטובר, היה אמור להתקומם מעצם העובדה שדרעי בכלל מצוי בגוף שמקבל החלטות - קבינט המלחמה. הוא הרי נפסל על ידי בג"ץ להיות שר משום שרימה את בית המשפט, אחרי שהונה את שלטונות המס והורשע בדין. הוא הרי נושא את דגל אי־התרומה והשירות בצבא. הוא מנווט ומחזיק בהגה הלאומי, בעוד שרים אחרים, ובהם ראש שב"כ, טייס קרב וקצין צנחנים לשעבר, מודרים לחלוטין.

מאז שנות ה־90

העמדות ההרסניות של אריה דרעי לא מפתיעות, אלו תפיסותיו זה יותר מדור. כמעט בכל השנים הללו, כאשר הוא לא נמצא בכלא, הוא מצליח לעצב את גורלנו לפי השקפותיו. למעשה, דרעי הוא ותיק חסידי הקונספציה שחי עימנו, שותף בכיר של כל מי שהביא אותנו עד הלום. מרבין ופרס ועד שרון, מאולמרט עד ברק, מנתניהו ועד גנץ.

למי ששכח, רק בגלל דרעי עברו הסכמי אוסלו בכנסת. הוא בגד בבוחריו ואפשר לרבין ופרס להשיג רוב פרלמנטרי בעד ההסכם עם יאסר ערפאת, יחד עם קולות הערבים, בניגוד מוחלט להשקפות המצביעים שלו. כך, מאז ועד היום, הוא שותף לאותה קונספציה שמחליפה שמות וצבעים, אבל כל כולה התקפלות, מורך, הכלה והונאה עצמית.

בזאת לא מתמצית ההשפעה השלילית שלו. כי ראש ש"ס מגלם את תמצית הצד האפל של החברה והמדינה. הוא משמש מנכ"ל הדינמיקה שמקצינה בעשרות השנים האחרונות, זו שכוננה מעמד עליון של מי שיש להם רק זכויות ואפס חובות - החרדים.

גם השבוע התחייב דרעי לביטאון שלו ש"לומדי התורה ימשיכו ללמוד בכל מצב, ואף אחד לא ייקח לצבא אף לא לומד תורה אחד. אנחנו ניאבק על זה בכל כוחנו". ברוח הזו הוא פועל עם שותפו הקרוב והאיש שמינה למשרת רב ראשי, הרב יצחק יוסף, אבי איום הגירת החרדים מהארץ.

דרעי מעצב זה שנים את המלכוד הפוליטי, שממנו מרוויחים רק עסקני ש"ס והאגודה. הוא מנתב את קולות חסידיו למי שמשלם הכי הרבה ומוביל להתעצמות גוברת של המגזר שרובו לא משרת, לא מקריב ולא מייצר. בכך הוא יוצר את הסכנה הפנימית הגדולה ביותר לחברה שלנו.

שלא לדבר על נורמות השחיתות שמנחיל דרעי זה שנות דור. מהשחיתות האישית שלו, שבגללה כבר הורשע פעמיים ובילה בכלא, ועד השחיתות המוסדית - הפוליטית, המנצלת את משאבי המדינה והמוסדות הלאומיים. די לעיין בתפקידים הבכירים שקיבלו האח והבן של דרעי במוסדות הלאומיים, ראו את האימפריות שמשפחות דרעי ויוסף סידרו לעצמם - מינויים ממלכתיים, רבנים ראשיים ועירוניים, נדל"ן, מעורבות עמוקה בשוק יבוא הבשר והמזון בכלל.

כך מצד אחד רב־אלוף אריה דרעי מכהן בקבינט המלחמה ומסרס את עתידנו, ומצד שני הוא מוודא שלא יהיו לנו מספיק חיילים ואמצעים לנצח, כי המגזר שלו פטור מגיוס ולא משלם מיסים. לכל זה הגיע הזמן לשים קץ. זו העת להשתחרר מהשעבוד של אריה דרעי, דרכו והמגזר שלו.

ניצחון וחירות

מעל כיכר ונציה במרכז העיר רומא ניצבים פסליהן של שתי אלות רומאיות מכונפות - ויקטוריה וליברטה - ניצחון וחירות. הן מסמלות את החיבור ההכרחי בעיני מובילי האימפריה הרומית, שלפיו רק באמצעות הניצחון ניתן להגיע לחירות. גם אצלנו חג החירות שנכנס השבוע, הוא חג של ניצחון - ניצחון על המצרים והשתחררות מהעול שלהם. אותו הדבר חג החנוכה, שמציין את הניצחון על היוונים, שרק הוא הוביל לחירות - אישית, דתית ולאומית.

אחרי כל כך הרבה שנות גלות ושעבוד, עם ישראל הצליח, במחיר כבד, לקנות לעצמו חירות ולבנות מדינה. לא בכדי קרא מנחם בגין בשם "חרות" לתנועה הפוליטית שלו. אבל זה עשרות שנים אנחנו מתמכרים לסוג חדש של שעבוד. כי מתברר שיש צורות נוספות של שעבוד ואובדן חחרות, פרט לשעבוד לכובש זר.

הלהיט שמוכרים לנו עכשיו הוא שעבוד לאינטרסים של הממשל האמריקני, האיחוד האירופי, קואליציה בינלאומית או אזורית. אל תתגוננו - אומרים לנו, תקימו מדינת אויב בתוככם ושימו מבטחכם בנו - אנחנו נעשה לכם את העבודה. ששת החודשים האחרונים מסמנים שלב חדש בנתיב השעבוד הזה, שהוביל, למעשה, לאובדן הריבונות והחירות: מתוקף כך יושב מזכיר המדינה האמריקני בקבינט המלחמה הישראלי; המלחמה נעצרה בדרום, ולא הכרענו את חמאס; לא נכנסנו ללבנון כדי להחזיר את תושבי הגליל העליון הביתה; שלא לדבר על בלימת התקפת הנגד השבוע, בעקבות הטלפון מהנשיא ביידן.

מדובר בשעבוד לאמריקנים ולמערכת בינלאומית, שנובע משעבוד פנימי לפחדים, לחולשה, לאשליות ולחזונות השווא של המנהיגים ומעצבי דעת הקהל שלנו. כל אלו מטפטפים לנו שלא ניתן לנצח ושחייבים להתקפל ולוותר כדי להגיע למנוחה ולנחלה. אבל, כפי שהבינו גם באימפריה הרומית, הדרך לחירות עובדת רק דרך הניצחון - החיצוני והפנימי. חייבים להשתחרר מהשעבוד החברתי־פסיכולוגי הפנימי, לצד השעבוד למדינות ולאינטרסים זרים. רק הניצחון הזה יחזיר לנו החירות והשגשוג.