חזרנו לשגרה, והן ממשיכות להיאנס

עדותה של עמית סוסנה ב"ניו יורק טיימס"על התקיפה המינית שעברה בשבי חמאס היא חובת קריאה לכל בן אנוש, ובוודאי שלכל ישראלי. במילים ברורות היא מתארת את שעשו לה שוביה: הפגיעה וההשפלה והאימה שעברה במהלך השבועות הארוכים שבהם הוחזקה בעזה.

אי אפשר לקרוא את העדות הזאת ולא לנדוד במחשבות אל השבויות שנמצאות עכשיו בעזה - הסיוט שתיארה הוא המציאות שלהן. בזמן שאנחנו חזרנו לשגרה, הן נאנסות ומושפלות. זה נמשך כבר 173 ימים, בלי אופק: נכון לכתיבת שורות אלה, המו"מ בין ישראל לחמאס על עסקת שבויים חדשה נמצא במבוי סתום.

אפשר להאשים את חמאס במצב. ייתכן גם שהמחיר שנדרשת ישראל לשלם הוא לא סביר, אם כי מדובר במו"מ שבו כל צד מציב את הדרישות שלו כבסיס להמשך השיח. הבעיה היא שישנם גורמים בישראל - כולל בממשלה ובכנסת - שחיים בשלום עם העובדה שיש כיום עוד הרבה עמית סוסנה בעזה. מבחינתם, יש זמן ושום דבר לא בוער.

לשרים ולח"כים האלה יש הסבר. צריך קודם לחסל את חמאס. המתח הזה בין מיטוט חמאס לבין שחרור החטופים היה קיים מראשית הדרך, והטיעון שמתעדף את החטופים הוא שזמנם אוזל, בעוד שלחיסול חמאס אין תאריך תפוגה. במילים אחרות: בכל יום אנחנו מאבדים חטופים שמתים בשבי, ואילו את חיסול סינוואר ושות' אפשר לדחות גם לעוד חודש או שנה. ממילא יקומו להם יורשים, שיחוסלו גם הם, כך שמדובר במלחמה ללא הגבלת זמן - בניגוד למצבם של החטופים.

אבל בואו נשים את הטיעון הזה בצד, ונזרום עם מתעדפי מיטוט חמאס. שיסבירו בבקשה: איך זה שיש היום ברצועה כוח מצומצם מאוד, הרבה פחות מזה שהיה בה בראשית הדרך - ואיך הם מתכוונים להגיע באמצעות הכוח הזה לניצחון המוחלט.

ואיך זה שצה"ל עדיין לא כבש את מחנות הפליטים של מרכז הרצועה ואת רפיח. ואיך זה עתיד לקרות כאשר המחלוקת עם ארה"ב ויתר העולם גדלה וכבר מאיימת על הלגיטימציה להמשך המלחמה. ואיך עתיד להסתדר המצב בגבול הצפון. ומי בדיוק יילחם בכל המלחמות האלה כשחוק הגיוס יעבור, ואם המגזר הכללי יילחם בכל החזיתות האלה - מי יעבוד וישלם מיסים כדי להחזיק את המשתמטים.

האמת צריכה להיאמר: הממשלה והעומד בראשה מוכרים לנו לוקשים. ישראל מדשדשת בעזה ורחוקה מניצחון. היא מדשדשת גם בצפון ורחוקה גם בו מניצחון. בשתי החזיתות יש לה הישגים טקטיים מרשימים, אבל שיקום אדם אחד שיטען שמצבה האסטרטגי של ישראל - הביטחוני, המדיני, הכלכלי - טוב היום מזה שהיה ב־7 באוקטובר.

כדי שהמצב הזה ישתנה צריך לשנות פה דברים מהיסוד. הציבור כבר שם, מאוחד וצמא לניצחון, אבל הממשלה שלו נמצאת במקום אחר. היא עסוקה בעצמה, בהישרדות שלה, בכיסאות ובתופינים שלה, בכל דבר חוץ מאשר בדבר החשוב ביותר - בנו. לממשלה אטומה כזאת יעזור רק דבר אחד: פגישה עם עמית סוסנה. שישמעו באוזניים שלהם. שיסתכלו לה בעיניים. ושישתקו. עדיף שישתקו.