המחנה האנטי־ממלכתי מציג: גנץ לפני הכל

תארו לעצמכם שבני גנץ ראש ממשלה ובנימין נתניהו שר בממשלתו, בעוד נשיא ארה"ב הוא דונלד טראמפ. ודמיינו שעל רקע מחלוקת קשה וביקורת על ראש הממשלה גנץ, הבית הלבן מזמין את ביבי לביקור ליטופים בוושינגטון, מתוך כוונה לערער את הסמכות והשלטון הנבחר בארץ.

והעלו על דעתכם שהשר נתניהו לא שואל את ראש הממשלה גנץ, לא מקבל אישור כנדרש על פי תקנון הממשלה, ויוצא להתמכר להשפעה האמריקנית. כמובן - לקדם את העמדות שלו, ששונות מאלו של מרבית חברי הממשלה. מה לדעתכם היתה התגובה הציבורית לכך, איך היו מסקרים באולפנים מ־11 עד 13? לא קשה לנחש - מקיר לקיר היו מרטשים את נתניהו, מכתירים את ההתנהגות שלו כנבזית, אנטי־ממלכתית, כמעט תקיעת סכין בגב האומה. מיונית לוי ועד רביב דרוקר היו זועקים במקהלה - לפטר את השר המורד מייד.

עכשיו בואו נחליף תפקידים ונבין מה בדיוק קרה בציר ירושלים־וושינגטון השבוע. כי מה שהתרחש חמור בהרבה ממה שציירתי למעלה. הממשל האמריקני ברשות ג'ו ביידן איבד כל מראית עין של ידידות ודיפלומטיות כלפינו, וברור שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא הצלת מסע הבחירות המקרטע של הנשיא הישיש.

לכן הוא יעשה הכל כדי לעצור את המלחמה, להציל את חמאס וחיזבאללה, ומי יודע מה עוד - במאמץ לרצות את מיעוט המצביעים הדמוקרטים האנטי־ישראלים. ועוד ברור שמבחינת החצר של ביידן, במערכה הזו הכל כשר: מקשירת ידיים נבזית של צה"ל, דרך התערבות בוטה חסרת תקדים במערכות השלטון של מדינה ידידה, ועד ניסיון להכתיב לישראל מדיניות אובדנית, בניגוד לעמדת הרוב המכריע בממשלה ובציבור.

על הרקע הזה הוזמן בני גנץ לסדנת טיפוח, שמוענקת לפוליטיקאי מחמד זר שהאדמיניסטרציה חפצה ביקרו, כזה שמוכן לחתור נגד הממשלה שלו. הכל מתוך התרסה חתרנית כנגד ראש הממשלה ומרבית חבריה, במטרה לפתות את השר הישראלי לשנות את מדיניות הרוב, או למוטט את השלטון הלגיטימי בארץ.

מה אמור לעשות שר בכל מדינה, בוודאי רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, שמועמד במצב שכזה על ידי ממשלה זרה, אפילו ידידה קרובה? תקנון הממשלה ושלטון החוק הם רק אפס הקצה של חובתו לסרב לשתף פעולה. לא להשתתף במשחק נכלולי ועויין שכזה. ואין לכך קשר לחילוקי דעות לגיטימיים, שבהחלט עשויים לשרור בתוך הממשלה.

הממלכתיות, ההגינות וסדרי השלטון התקינים מחייבים לקבל את אישור ראש הממשלה או הממשלה, ועדיין לא הזכרנו את החובה, גם בהינתן אישור, לייצג את עמדות הממשלה מבלי לחרוג ממה שמוסכם על הרוב הלגיטימי שלה. מה עשה בני גנץ? את ההפך הגמור מכך. לא יעזרו הדיווחים המגמתיים שמנסים לייפות ולרכך, אפילו הסיקור המוטה לא ישכיח את השערורייה - גנץ פשוט שבר את הכלים.

מקללים בפה סגור

האמת היא שגם בנימין נתניהו לא הגיב באופן שמתאים לאירוע. כי מעבר לאיסור שהוטל על השגרירות לסייע לחבר הקבינט הבכיר שסרח, הכרחי היה פשוט לפטר אותו, מייד. על הרבה פחות מכך פוטרו שרים בעבר, בוודאי על פגיעה בעקרון האחריות המשותפת של חברי הממשלה.

רק שבאופן לא מפתיע, לא די שבני גנץ לא פוטר, אפילו הביקורת עליו מצד ראש הממשלה ומקורביו היתה מאופקת. שלא לדבר על מהדהדי נתניהו בערוץ 14 ודומיו, שאמנם מלמלו קללות בפה סגור, אבל נזהרו מלדרוש את מה שמתחייב - מכתב פיטורים. הסיבה ברורה, גם בנימין נתניהו וחסידיו הקריבו השבוע את הממלכתיות על מזבח האינטרסים האישיים והפוליטיים שלהם. כי נתניהו מפחד לשלוט ללא השכפ"ץ הציבורי של מפלגת גנץ - ובני גנץ, כמו גם האמריקנים, בונים על כך.

זוהי תמצית הטרגדיה שלנו. ראש ממשלה לא ראוי שצריך היה לפרוש מזמן, מקפיד שלא לפטר את השר המורד בעקרונות המדינה באופן פסול, במטרה לשרוד בשלטון בכל מחיר. במקביל - שר בכיר חותר תחת הממשלה יחד עם שלטון זר, והכל - כמובן - לתפארת מדינת ישראל. בכל מקרה, השבוע הוכיח בני גנץ שגם הוא הפך לתואם נתניהו - פוליטיקאי חסר קווים אדומים, שמעכשיו עומד בראש מפלגת המחנה האנטי־ממלכתי.

למי מגיע פרס ישראל

השנה לא קל להחליט למי מגיע פרס ישראל, אבל לא בגלל הוויכוח המכוער שבכותרות, אלא מכיוון שיש הרבה יותר מדי מועמדים. חמשת החודשים האחרונים הרי לימדו אותנו שכל כך הרבה בתוכנו ראויים לפרס הלאומי הגבוה ביותר. מי שהתגלו במלוא הדרם דווקא בעת צרה ומצוקה, אישית ולאומית.

נתחיל באימהות הברזל של הנופלים וההרוגים, ושרית זוסמן ואיריס חיים מגלמות רק את קצה קרחון התופעה. כל כך הרבה הורים לנופלים ראויים לפרס העליון שלנו מעתה ועד עולם. אחריהם נשות הלוחמים והוריהם, ובראשם המילואימניקים - מי שמתקשים להירדם בלילה והעול נופל עליהם. ולא לשכוח את הגיבורים עצמם, אנשי הסדיר והקבע, ומעל הכל שוב - המילואימניקים, אלו שלא רק מסתכנים, אלא עצרו את החיים שלהם בשבילנו.

ולא התחלנו לדבר על המתנדבים הרבים, וכן - על העקורים, על מי שלא נמצאים בבתים כבר חמישה חודשים. בראש תושבי הצפון, שהחזרה הביתה לעבודה ולמרקם החיים לא נראית באופק עבורם. עוד ראויים לפרס מי שמנסים לשקם את חייהם בדרום, שחזרו לבתים, שמלכדים את קהילותיהם. בכלל מגיע פרס למי ששינה מסלול, למי שמבין סוף־סוף כי גורלנו תלוי בשינוי התפיסה כלפי האויבים שלנו, אבל גם כלפי כללי המשחק בתוך החברה הישראלית עצמה. בדיוק כפי שגילו המילואימניקים, שמסתכנים יחדיו ומתקשים להבין את המריבות המכוערות, שלא פסקו בחלל הציבורי.

על הרקע הזה גם ברור מי אינם זכאים לפרסים. כמעט כל מי שמתחפרים בשיח הקודם, ובהם מרבית הפוליטיקאים - מכל הכיוונים, כולל נתניהו וסובביו, לרבות מרבית הפוליטיקאים של קפלן, שעדיין לא היכו על חטא הסרבנות ואיומי הפגיעה במדינה ערב התקפת חמאס.

כל כך הרבה הורים שכולים ראויים לפרס העליון שלנו מעתה ועד עולם. אחריהם נשות הלוחמים והוריהם, ובראשם המילואימניקים - מי שמתקשים להירדם בלילה והעול נופל עליהם. ולא לשכוח את הגיבורים עצמם  

אכן סביר להניח שההחלטה לפסול את איל וולדמן מלקבל את הפרס הנכסף נבעה מחשבונות מהסוג הפסול, המקובלים כל כך בחצר נתניהו. אבל עם כל ההערכה לוולדמן, לצד ההזדהות עם הכאב הנורא שלו על רצח בתו, לא בטוח שהוא המועמד הראוי דווקא השנה, אולי בשנה הבאה. לא בשל התמיכה בהפגנות לפני המלחמה, אלא בגלל השיח שהוא השתתף בו מייד אחרי המלחמה, למשל כששיתף את פרצופו של נתניהו מגואל בדם החללים, כשבועיים אחרי פרוץ הקרבות.

זה לא השיח שצריך לקדם עכשיו, אלו לא הדמויות שאמורות לשמש לנו מופת בימים האלו, יש לנו כל כך הרבה מי שראויים לפרסים ולתשבחות.