ראש הממשלה נכנס לשלב ההדחקה

תזכורת חשובה קיבלתי השבוע מחבר סמח"ט במילואים, שיצא מעזה רק עכשיו. הוא מנותק קשר ממשי, חי עדיין את רוח המילואים, נושם את הבוץ של עזה. עכשיו שלב העיבוד והתחקירים. נפגשנו בביקור אצל חבר פצוע בבית החולים. בפעם האחרונה שהתראינו זה היה ליד תוואי מנהרה בעזה. כבר כמה שבועות שאני בחוץ והוא בפנים. זה כל ההבדל - וזה המון.

צריך מדי פעם לומר בקול שאנחנו מוחקים את חמאס. ככל שעובר הזמן, כך צה"ל מצליח יותר באופן שיטתי להשמיד את התשתיות בצפון הרצועה ובחאן יונס. להרוג מחבלים. התקדמות שיטתית חזקה. זה שונה מהשיח הציבורי שלנו. שונה מהדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו. כדי להבין, הכי קל להשוות למלחמת יום הכיפורים. אז המלחמה נפתחה במתקפת פתע, קונספציה שהשתלטה, אינספור טעויות של הדרג המדיני והצבאי. היא הסתיימה בניצחון גדול. מנקודת שפל הגענו להרחקת כלל צבאות האויבים ולאיום ממשי על דמשק ועל קהיר.

למרות זאת, בתודעה הציבורית שלנו מלחמת יום הכיפורים היא הפסד. במצרים חוגגים את הניצחון, ופה אנחנו מציינים את הקונספציה. המלחמה הנוכחית התחילה באובדן עצום בגלל קונספציה צבאית ומדינית. בניגוד ליום כיפור, התלוותה לזה גם שתיקה רועמת של הדרג הפוליטי. רברבנים כמו בן גביר נעלמו לחלוטין. לא היה נאום לאומה, לא ספינים, רק ואקום.

שבועות של חיפוש גופות תוך כדי אש מרחוק, וכל מי שתפסו פיקוד היו אנשי שטח - מילואימניקים ואזרחים. והנה, מאז תחילת התמרון צה"ל נמצא בכל פינה, הוא עוד יגיע לרפיח. אין אפשרות אחרת. חלק מהחטופים חזרו, ואני מקווה שהלחץ הצבאי יוביל להחזרת השאר. לעומת זאת, פה בבית, בשבועות האחרונים הכל הפוך. יש דכדוך אדיר, וגם רצון לצאת לרחובות.

התופעה הכי בעייתית היא שחזרנו למרחב של אטימות בהקשבה. בשבוע שעבר קראתי לנתניהו להגיד כמה משפטים על האחריות שלו. למה? כי אם הוא רוצה לנצח, הוא חייב לרתום את רוב חלקי העם, ולא רק 18 מנדטים. ניצחון צבאי בנוי על גיבוי מבית. תמיד. נתניהו קרא כנראה את הדברים ואמר הפוך. במסיבת עיתונאים במוצ"ש הוא הסביר שהבחירות יהיו במועדן, כמו כדי להכניס אצבע בעין לאלה שמחכים לשמוע אותו אומר "אני אחראי".

לדברים שכתבתי היו תגובות מוקצנות כמו לפני המלחמה. לא הניצחון חשוב אלא לא להגיד לנתניהו לומר כמה משפטים. באותו אופן, גם היחס לביקורת על היעדר המנהיגות החרדית. חוק המילואים הוא ביזיון וחרפה. לא רק שמותר לי להגיד זאת, אלא זו חובתי. אין בזה טיפת שנאת חרדים או אנטישמיות. אני לא שונא אותם ולא שונא את נתניהו. אני אוהב את המדינה הזאת, ורוצה לנצח במלחמה.

כדי לנצח צריך גיבוי ציבורי וצריך חיילים. נורא פשוט. אלה המספרים. מי שטען כל השנים שהצבא לא צריך והמדינה לא צריכה, ובכלל צריך צבא מקצועי - התפכח. יש חרדים שמתגייסים (לא הרבה לצערי), יש הרבה שעושים חסד. אני מעריך אותם מאוד. מה זה קשור לצורך שלנו בחיילים לשנתיים הקרובות? איך זה מסתדר למישהו בראש שמילואימניקים יוצאים עכשיו לסבב נוסף, שהם יבלו כחצי שנה מחוץ לבית, וצעירים אחרים ילמדו תורה? איזו מין תורה זאת, שאין בה מלחמת מצווה וערבות הדדית?

אחת המשימות לאזרחות היא לייצר מערכת של תגמול גבוה למשרתים ותמרוץ לאלה שמתלבטים. אך לצד זה, מסלול שירות לכל צעיר ישראלי: חרדי, חילוני, דתי או ערבי. כל אחד יכול לעשות משהו.

גם אם נחסל את חמאס לגמרי, עדיין נצטרך לאחוז חזק ברצועת עזה. גם אם ייעלמו הרקטות מדרום, עדיין חיזבאללה מחזיק כוחות בצפון. אין סיכוי לחזור לתמימות של הכלה עם צבא קטן וחכם. אין סיכוי לחזור למחשבה שאפשר להיות פה מנהיג בלי לעבוד ממש קשה, להזיע ולסבול כדי להגיד רק אמירות מאחדות. אנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת ולתקן.

פשטות שכזו: טבח ב־7 באוקטובר הוא לא "טבח נתניהו". ברור גם שהוא לא "טבח קפלן", כמו שבוטים איראניים מנסים להחדיר לשיח ברשתות. הוא טבח של חמאס בגברים, בנשים ובילדים רק משום שרצה לרצוח יהודים. לא עניין את המחבלים מי מפגין בקפלן ומי תומך בנתניהו.

אני משוכנע שנתניהו סיים את תפקידו הפוליטי. הוא ילך בסיום המלחמה, גם אם נדמה לו עכשיו אחרת. שלב ההדחקה ארוך ומזיק. יש לו אחריות כראש ממשלה, ולכל אחד מאיתנו יש אחריות לשיח הציבורי ערב המלחמה.

מה שיותר חשוב הוא איך אנחנו מתנהלים עכשיו בזמן מלחמה, כשהכוחות בפנים. כשעלוב נפש כמו פעיל הליכוד בן יהודה מקלל אב שכול, זה פרס אדיר לחמאס. כשהופכים את כל מי שרוצה להמשיך לתמרון אגרסיבי ברפיח למי שמתנגד לשחרור חטופים, זו מתנה לחמאס.

כשאנחנו מאפשרים לאיראן ולישראלים שונאי עצמם להשתלט על השיח הציבורי, זו זריקת עידוד לאויבים שלנו. "האחדות" שלאנשים נמאס ממנה היא לא לשם הקלישאה - היא לשם הביטחון.