לתעדף בתקציב את התורמים

הכל צריך להשתנות אחרי 7 באוקטובר. ממש הכל. שלל קונספציות בסגנון "אם להם טוב אז גם לנו טוב", ייעלמו מחיינו. הוספת מרחבים מוגנים, מיגוניות וקירות בטון צריכים להתחלף ביציאה להתקפה. הזנחת שירותים חברתיים, לכידות חברתית ובעיקר שינוי שכבר די הופנם - טפל ועיקר, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.

במסגרת השינוי דרוש גם שינוי משמעותי בחלוקת תקציב המדינה. דרוש סדר יום ישראלי חדש. הסוגיה הכלכלית עדיין לא מבעירה את הציבוריות הישראלית, בעיקר כי יש לנו צרות גדולות יותר - חטופים שעוברים גיהנום, לוחמים שמחרפים את חייהם בעזה, מאות הרוגים, ילדים יתומים ומשפחות שהתפרקו. וגם בגלל שרבים מהישראלים עדיין מסתכלים על תקציב המדינה כעל אסופת מספרים, אחוזים, דיונים כלכליים המזוהים יותר עם עיתוני כלכלה מצהיבים.

אבל תקציב המדינה הוא משמעותי, מכריע, גורלי. הוא זה שקובע את סדר היום במדינה, את סדר העדיפויות שלה, מה היא רוצה להיות. מה חשוב יותר ומה פחות.

מה חשוב יותר? במדינת ישראל התשובה די ברורה. במשך שנים ארוכות הביטחון מעל הכל. אתמול, בישיבת הממשלה בעניין התקציב פרש ראש הממשלה את משנתו הפשוטה "התעצמות כלכלית היא במקום שיש בו ביטחון", כך אמר נתניהו. "כשיש ביטחון יש כדאיות, יש השקעות. זה מעגל. מנוע הצמיחה הטוב ביותר הוא להביא ביטחון". שר הביטחון עצמו היה בישיבה למשך שעה ויצא אבל העבודה על תקציב משרדו תימשך ימים ארוכים. מערכת הביטחון מבקשת הכפלת תקציבה שתגיע לסיום משמעותי של 220 מיליארד לארבע שנים. כדי לתת לה את זה מבקשים סמוטריץ' ונתניהו לצלול לעובי סוגיית הביטחון, תפיסת הביטחון ולהבין מה ייעשה עם הכסף, כיצד הוא יועיל כמה שיותר - האם בקניית מטוסים, טנקים, שיפור אמצעי מודיעין, היכן ניתן לקצץ ומאיפה יבוא הכסף הגדול.

בלי פוליטיקלי קורקט

אחרי תקציב הביטחון והבריאות צריכה מדינת ישראל לעשות פאוזה מכל מה שהיה עד היום ולהכריז בלי משוא פנים, בלי פוליטיקלי קורקט ובלי אינטרסים פוליטיים למי מגיע יותר ולמי מגיע פחות. אחרי 7 באוקטובר די ברור למי מגיע יותר - התורמים לפני כולם.

קל מאד לסווג אותם היום: משפחות הנופלים נתנו את היקר להם מהם מכל, לוחמי המילואים השאירו אישה, ילד ועסקים קורסים כדי להגן על המדינה, אנשי כוחות הביטחון מהמוסד, השב"כ המשטרה וכל העוסקים ברפואת הגוף הנפש, הרווחה ונתינה. כל אלה צריכים להסתובב עם סיכת לוחם חרבות ברזל שפותחת דלתות, מבקיעה שערי ביורוקרטיה, מחסלת טופסולוגיה, ומעניקה עוד ועוד הטבות כלכליות. 

יש מאיפה לקצץ, עכשיו צריך אומץ ציבורי והבנה שהכל צריך להשתנות. כמו משק בית שבתקופה קשה מקצץ במסעדות, סרטים, נסיעות לחו"ל, חטיפים, מעדנים, קייטנות וחוגים. כך המדינה יכולה לקצץ. אין משרד בלי שומנים, אין מטה שלא יכול לעשות התייעלות, וזה לפני שהתחלנו לדבר על משרדי הממשלה המיותרים.

קשה לשכנע שרים שהמשרדים שלהם מותרות, לכל אחד יש הסבר הגיוני. לשר התרבות יש הסבר טוב מדוע כדורגל ותיאטרון הם אי של שפיות, שר הדתות יכול להסביר איך הילולות ותפילות המוניות קורעות שערי שמיים, נותנות תקווה ומשנות גזירות קשות.

מיקי זוהר הציע לאוצר לקצץ קרוב ל-500 מיליון שקלים, שר הדתות מבין ש-105 מיליון השקלים לבניית מקוואות נוספים ייאלצו להיעצר.