בחירות עכשיו: על היום שאחרי נתניהו

השבוע רשמה קואליציית נתניהו הישג אסטרטגי שני בתוך כשלושה חודשים. אחרי ההצלחה הכבירה בהרתעת חמאס ובהקניית ביטחון לתושבי המדינה ב־7 באוקטובר, הגיע כינון הרפורמה המשפטית־משטרית החדשה. 

עכשיו קיבלנו מבג"ץ משטר חדש - שלטון אוליגרכיית השופטים, באדיבות גאוני הקואליציה. כי שתי הפסיקות שפרסם בג"ץ השבוע אמנם שגויות והושגו בדרך לא ראויה, אבל הן תוצר המהלכים של נתניהו, לוין ושות'. מעשי ידי מי שעשו כל טעות אפשרית, קוממו וגרמו לנזק פטאלי למשטר ולמדינה, גם לרעיונות המוצדקים שנכללו ברפורמה שלהם. כך הוכח השבוע סופית שחייבים עכשיו לקדם את היום שאחרי - היום שאחרי נתניהו.

הקטסטרופה הזו, השנייה שהביאה קואליציית נתניהו, נזקפת במיוחד לזכות רמטכ"ל המהלך - יריב לוין, לצד ראש אגף המודיעין שמחה רוטמן. אם כי מגיע קרדיט גם ליתר מחוללי קונספציית הראש בקיר, מבצלאל סמוטריץ' ועד לעסקני החרדים. הם הצליחו לשחרר מהבקבוק שדים אפלים, והשבוע פגעו קשות במאמץ לתקן את מערכות היחסים שבין הרשויות ולחזק את הדמוקרטיה הישראלית.

התוצאה בבג"ץ ממחישה במיוחד את גודל ההחמצה שלהם. כי לו רק היו פועלים בשיטת איילת שקד, מי שהצליחה למנות בקדנציה אחת ארבעה מתוך שבעת השופטים שהתנגדו לפסק הדין בעניין הסבירות, הם היו מנצחים במערכה: עילת הסבירות היתה מצומצמת, והדמוקרטיה הישראלית היתה מנצחת. די שהיו ממנים בשיטה הקיימת שופט אחד שיתווסף למחנה המכונה שמרני, וכבר התוצאה היתה מתהפכת.

צריך להבין שהמחנות שנוצרו בבג"ץ לא התהוו מעצמם - שישה מתוך שבעת השופטים שבונים את המחנה המכונה שמרני מונו בהסכמה וללא אנטגוניזם בידי איילת שקד וגדעון סער. כיום, כשברור עד כמה התפיסה האידיאולוגית האישית של השופטים בבג"ץ קריטית, ניתן להבין גם את גודל ההישג שלהם ואת גודל הכישלון של נתניהו ולוין.

עוד ברור שאסור לעשות כיום דבר נגד הפסיקה. בניגוד לריצת האמוק של אסתר חיות וחבריה, חשוב להימנע ממהלך שיסכן את אחדות האומה בעת המלחמה. התיקון הכרחי, אבל הוא ימתין להסכמה רחבה ועמוקה, אחרי המערכה. באותה מידה ברור עד כמה הממשלה הזו לא מסוגלת להשיג שום דבר חיובי, כשהחיבור עם גנץ ואנשיו מסרס אותה לחלוטין. חוסר הלגיטימציה הציבורית וההרכב הנוכחי המעוות שלה גורמים לכך שלא באמת ניתן להחליט על השגת ניצחון אמיתי, שלא לדבר על לבנות נכון את היום שאחרי בעזה, ביו"ש ובצפון.

התובנה החשובה מכולן היא שהגיע הזמן לקדם את היום שאחרי הקואליציה. חשוב לשרטט מחדש את המפה הפוליטית, כדי לשקף את הלכי הרוח שהתגבשו בציבור בחודשים האחרונים ולכונן פרלמנט עם נציגי השינוי. הגיע הזמן להכריז על הליך בחירות, שיוכל להתקיים גם בעוד חצי שנה, אבל יחדש את אמון הבוחרים שלא קיים עוד.

האבסורד הוא שבעוד רעיונות הליכוד ותנועת החירות הוכחו כנכונים, מפלגת השלטון הנוכחית אינה מיישמת אותם. לא בתחום הלאומי־ביטחוני, לא בתחום הכלכלי־חברתי, וודאי שלא בתחום המשפטי, ביחסים שבין הרשויות. כך גם בנוגע לרעיונות הציונות הדתית, שהמפלגה הנושאת את שמה אינה משקפת את מרבית גוני המגזר.

לכן הגוף המרכזי החסר שאמור למלא את החלל הזה היא מפלגה לאומית, ימנית בהשקפותיה הביטחוניות־התיישבותיות, אבל ממלכתית וליברלית. בין המיועדים להקמתה - נפתלי בנט, גדעון סער ואיילת שקד - כבר מתקיימות שיחות, שאולי הפעם יקדמו ריצה משותפת, הכרחית. כך, פליטי הליכוד הנוכחי, זה שעוות על ידי נתניהו, יקימו את הליכוד האמיתי.

המפה האידיאולוגית והפוליטית החדשה תיישם את התובנות החדשות לגבי האויב הפלשתיני, אבל גם תתקן את העיוות שהחמיר ביחסים שבין הרשויות, זה שהפך לפורמלי השבוע. אבל היא תעשה הכל בענייניות ובניקיון כפיים, כראוי ליום שאחרי. 

פרישה שיש עימה קלון

אפשר להתווכח על תוכן פסקי הדין שפורסמו, אבל קשה שלא להסכים לגבי הדרך הפסולה שבה הם הושגו. מצער במיוחד שנשיאת בית המשפט העליון לשעבר אסתר חיות הובילה ריצת אמוק פרוצדורלית, שסותרת כל מהלך תקין של בירור משפטי, מתוך מטרות זרות ופסולות. כי אין עוררין שמטרת הריצה היתה להבטיח את תוצאת ההליכים מראש, על בסיס קביעת עמדה מוקדמת, דבר שמהווה סיבה לפסילת כל הרכב משפטי. בדיוק כדי להשיג את המטרה הזו הוצא צו על תנאי עוד לפני הדיון בעתירות, ולכן נערך דיון אחד בלבד, שלא כמקובל בבג"ץ. לו ההתנהלות הזו היתה מובאת בפני בג"ץ, היא היתה נפסלת על הסף.

ונא לא לשכוח שכל המהלך הזה התרחש בעניינים הרי גורל, הנוגעים למערכות היחסים שבין הרשויות בדמוקרטיה - כאשר הבסיס המשפטי של קביעת שופטי הרוב מפוקפק, והרוב התומך בעמדת הנשיאה לשעבר ניצב על חוד קולה של שופטת בדימוס. וכמובן, לא לשכוח את העיתוי - בעיצומה של מלחמה.

אי אפשר לנסות לעמעם את החומרה באמצעות הטענה שרוב השופטים הסכימו שבג"ץ רשאי לפסול חוק יסוד, בנסיבות קיצוניות. מדובר בקביעה מובנת מאליה ומקובלת על מרבית הציבור. תארו לעצמכם, למשל, שמחר יחוקק חוק יסוד, המבטל את חוק השבות ואת מהות מדינת ישראל כמדינה יהודית־ציונית. הרי ברור שבג"ץ יהיה חייב לפסול אותו. אותו הדבר לגבי חוק יסוד לעקירת כל היהודים מחבלי יו"ש, או להריגת כל ערביי ישראל. מדובר בסיטואציות מרחיקות לכת, למעשה תיאורטיות, שברור כי הן מחייבות את השופטים לשמר בידיהם זכות עקרונית להתמודד. אבל אין בכך כדי להמעיט מחומרת פסיקת שופטי הרוב (לשעבר).

צריך גם להפנים שהפסיקה בעניין הלכת הסבירות, לצד הקלות הבלתי נסבלת של פסילת חוק יסוד על חודו של קול, מבססת תפיסה חדשה של הדמוקרטיה הישראלית: מעכשיו עומדת בראשנו, באופן פורמלי, אוליגרכיה משפטית, שכוחה עצום בהרבה מזה של הרשויות האחרות - המחוקקת והמבצעת כאחת. 15 מופלאים שלא נבחרו על ידי הציבור הם שליטינו החדשים. זהו מודל שלטון שבו יש חשיבות דרמטית לגוף אחד בלבד - הוועדה לבחירת שופטים. כי שופטי העליון הם השליטים, אבל מי שממנה את השליטים זוכה בכל הקופה. מדובר בעיוות מוחלט של תפיסת המשטר הדמוקרטי, שלא ברור אפילו אם היה מקובל על הפילוסוף היווני אפלטון, חסיד שלטון הפילוסופים. בכל מקרה - זו אינה דמוקרטיה. 

את העיוות הזה יהיה הכרחי לתקן, רק שגם התיקון ימתין ליום שאחרי המלחמה. כשניתן יהיה לפעול לשינוי במתינות, בתבונה, מבלי לקרוע אותנו מבפנים ומבלי לשחק לידי האויב.