סערת התקציב: גם אם צדקה, הממשלה לא נהגה בחוכמה

פעם, ממש מזמן, לפני כמה שבועות, כשהתחילה המערכה, אמרו שלא עושים פוליטיקה בזמן מלחמה. אז אמרו. ביממות האחרונות עשו לא מעט פוליטיקה. הוויכוח סביב אישור התקציב לא היה כלכלי, גם לא ממש ענייני, הוא היה פוליטי שהפך לפופוליסטי.

טבעו של דיון כלכלי שהוא רב פרטים ומספרים ומלווה בטבלאות. מדובר בהחלטות עוקבות ומשתנות - שום דבר שמתקרב לשטחיות של תרבות הטיקטוק. בחסות עולם טוויטרי רדוד ורעיל, הפוליטיקאים והתקשורת נגררים לשימוש בסיסמאות פוליטיות שמשרתות פוזיציה.

מתנגדי הממשלה כמו לפיד וליברמן מנופפים בסיסמה "כספים קואליציוניים", שהפכו מאז פרשת ישראל ביתנו למטבע לשון של כסף מושחת - ובכך אינם מאפשרים דיון במהותם. אותם כספים כבר עברו בחודש אפריל השנה, וכעת מצביעים רק על אישור הקיצוץ בהם. הם כוללים ציוד לבתי חולים, מלגות לחיילים משוחררים, טיפול לנפגעות זנות, וגם כסף לחצי מיליון תושבי המדינה ביו"ש שצריכים ציוד לכיתות כוננות, לתאורה בכבישים ולמרכזי חוסן.

בטבלאות הכספים הקואליציוניים יש גם כסף לזק"א, למכינות קדם־צבאיות ולתנועות נוער שעשו ועדיין עושות עבודה מופלאה עם הילדים המפונים, בחקלאות ובכל משימה ציונית אפשרית.

אצל גנץ וטרופר הסיפור יותר מורכב. הם מסכימים על רוב התקציב אך טוענים, ובצדק, כי בכספים נמצאים גם כאלה שניתן לבטל או לפחות לדחות, למשל תקציב האברכים, שהוגדל מ־360 שקלים ל־480 שקלים לאברך. גנץ לא דרש לקחת מהאברכים מה שכבר נכנס להם לכיס, כסף שבו הם קונים עוף לשבת - אך כן דורש לעצור את המשך העלייה. זו דרישה הגיונית בזמן מלחמה היסטורית. מה גם שכשיצטרכו לאשר את תקציב 2024 שיקוצץ דרמטית יהיה קשה יותר עד כמעט בלתי אפשרי כבר לגעת בזה.

מנגד, אנשי הימין מרגישים מותקפים. אם הבעיה היא שאת הכסף צריך להפנות למלחמה, לקיבוצים, למפונים, למלונות ולעסקים הקורסים - מדוע נדרשים לקצץ בתקציב "תרבות יהודית", בעוד ביום חמישי שעבר ניתנה תוספת של 90 מיליון שקלים לתרבות ו־84 מיליון שקלים לספורט? המרדף אחרי 200 מיליון שקלים מתקציב מלחמה (שעומד על 200 מיליארד) מריח מהתנכלות לחרדים.

מעל כל זה יש משפט ידוע, שלפיו עדיף להיות חכם ולא צודק. גם אם הממשלה צודקת ומדובר בסכום קטן ולא משמעותי עבור האברכים - היא פעלה לא חכם. הציבור לא יורד לפרטים הכלכליים, אך אם לישיבת הממשלה על התקציב השרים היו מגיעים עם מחווה ציבורית מתבקשת לתקופה זו, כמו סגירת שני משרדי ממשלה מיותרים - התחושות הציבוריות היו אחרות, וגם לבני גנץ היה קל יותר לבלוע את הצפרדע בדמות הכספים לחרדים בשעת מלחמה.

הדיון על התקציב והכספים הקואליציוניים הוא דיון רע לציבוריות הישראלית. אם יש נקודת אור קטנה בחושך הנוראי שירד עלינו ב־7 באוקטובר, הרי היא פרץ האחדות, העזרה ההדדית וההתלכדות הישראלית והציונית עם החיילים ומאחוריהם. הדיון על התקציב מעורר שוב שיסוי, פילוג ומתח מיותר בחברה הישראלית בתקופה הזו.

מורשת בגין צריכה לקבל כמו מורשת רבין. ילד חרדי שלומד ליבה צריך לקבל באופן שווה כמו חילוני. מרכז חוסן ביו"ש לא שונה מזה שבשדרות. הכספים הללו צריכים להיכנס לבסיס התקציב, בחקיקה ובפיקוח ראוי, והם לא אמורים להסתמך על נדבות המפלגות והח"כים.