לשקם את קיר הברזל

מהלומת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר היתה מכה ממוקדת לבטן הרכה של הציונות. היא הטילה לאחור את הרעיון הציוני אל מבוכת ראשית ימיו, אל הספק שהטיל אחד העם בהתרסתו להרצל: "את צרת היהודים אולי תפתור, אבל את צרת היהדות לא תפתור". הוטלנו אל שאלת היסוד הציונית: מה מבקשים היהודים בארץ ישראל? זוועות המלחמה נכרכו עם חרדת מלחמת התרבות שפרצה בינינו בשנה האחרונה. צרת היהודים שהתמקדה בשאלת הקיום הפיזית, נכרכה יחד עם צרת היהדות שאיבדה את דרכה הרוחנית.

מה השיגה הציונות? כבר בשנת 2005 נגע דן מירון במבוכת התכלית הציונית בספרו "הרפיה לצורך נגיעה". כפרופסור לספרות עברית של המאה ה־20 - הטיל מירון ספק בתכלית המפעל הציוני: "גם ציפייתה של הציונות, שהרחקתם של היהודים מן החברות האירופיות וריכוזם במדינה משלהם יביאו להיעלמות האנטישמיות, לא התממשה. אפילו ביטחונה של הציונות שיהיה בידה לחלץ את העם היהודי מסכנות קיומיות, מה שהביא לאקטיביות קיומית יהודית חדשה, לא הגיע ואולי גם לא יגיע ליעד שקבע לעצמו. לפי שעה, התפתחותה ההיסטורית של הציונות והצלחתה בהשגת העצמאות היהודית המדינית הביאו רק להחלפת סכנות קיומיות". 

למעשה, מועלות כאן שתי שאלות קשות על מצב הציונות. בממד האחד של החזון הציוני, ביקש הרצל מענה לאנטישמיות. הוא הכיר בעובדה כי אכן, כפרטים לא הצליחו יהודים להשיג עד כה מענה לבעיית האנטישמיות, אף שלעיתים נראה כי ניסו את כל הדרכים עד כדי התבוללות. ובכל זאת, ביקש להאמין שאם רק יצליחו היהודים להתקבץ למדינה נורמלית, שתאפשר להם להתקבל כעם בין העמים, כמדינת לאום בין מדינות הלאום, תבוא לקיצה בעיית האנטישמיות.

על זה יש לשאול - האם במאה השנים האחרונות, מאז ראשית המאמץ הציוני לקיבוץ היהודים במולדתם, אכן מומשה ציפייה זאת של הרצל להיעלמות האנטישמיות? לפי שעה נראה כי קרה בדיוק ההפך. נוצרה אנטישמיות שהיא במידה רבה מתוחכמת יותר ומוגנת בסוג של חיסון: לכאורה, לא עוד שנאה כנגד יהודים באשר הם יהודים, אלא רק ביקורת נגד מדינת ישראל והתנהלותה. בתוך כך, היא מופנית בצורה מחודשת גם נגד יהודי העולם, עד שהם באים מדי פעם בתלונות כלפי ישראל, שלטענתם מסכנת אותם במעשיה. התשובה לאנטישמיות חוללה בעשורים האחרונים אנטישמיות מסוג חדש, מסוכנת לא פחות מבעבר. מבחינה זאת, טוען מירון, ממד זה של החזון הציוני נקלע למבוי סתום.

בממד השני, הציונות ביקשה לתת מענה לעצם הגנת הקיום של יהודים, שלא חדלו לסבול מפרעות, מפוגרומים ומצרות אחרות. גם בממד זה מעלה מירון את ההרהור, המחולל דאגה בקרב ישראלים רבים, שמא עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של ישראל, מה שבסך הכל הושג אינו יותר מאשר החלפתה של בעיה קיומית מסוג אחד, כמו פוגרומים בקישינב, בבעיה קיומית מסוג אחר, כמו גרעין איראני המאיים על תל אביב, או טבח 7 באוקטובר. בסך הכל החליפה הציונות מחלה א' במחלה ב'.

ובכל זאת, למרות ספקותיו של מירון, למי שמתבונן ברוח הלחימה של חיילי צה"ל ובתמיכה מלאת הגבורה של הורי החיילים, מתגלה הסיפור הציוני בפשטותו, במוכנות ללא סייג להילחם להגנת העם והמדינה. וזו בשורה היסטורית גדולה.

כשבן־גוריון הסכים עם ז'בוטינסקי

לפני מאה שנים, במאמר "קיר הברזל", הניח זאב ז'בוטינסקי במבט מרחיק־ראות את אבן הפינה ליסודות תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. כבר בשנת 1923 המשיג את מניעי המאבק הערבי נגד המפעל הציוני בארץ ישראל, ובהתאם הציע את התפיסה האסטרטגית למענה הציוני.בהשלכת היגיון המאמר על אתגרי הביטחון הלאומי הישראלי של ימינו, ניתן לסכמו בשלוש טענות אקטואליות:

הטענה הראשונה: ההתנגדות והמאבק הערבי נגד הציונות מבטאים מאבק לאומי־דתי, שמקורות ההנעה שלו מתמידים. המחשבה המאפיינת את הממשל האמריקני ואת הנהגת האיחוד האירופי, שיש לסכסוך פתרון חיובי בר־קיימא, בהסכמה לפיצוי מתאים ולפשרה נכונה, מתגלה בשל כך שוב ושוב כמופרכת.

הטענה השנייה: המאבק הערבי וגילומו בדרכי טרור ואלימות אינם נובעים ממצוקה כלכלית, מעוני ומייאוש, כפי שמבקשים להציגו במערב ובתמיכת בכירים ישראלים "שוחרי שלום", כמו שהוא נובע מהתקווה הערבית. תקווה שניתן לערער ולהחליש את הנוכחות הריבונית הציונית, עד כדי הבאתה לסיום.

הטענה השלישית: בהפנמת שתי הטענות הראשונות, רעיון קיר הברזל מיועד לשלילת התקווה הערבית להשגת הישגים בדרכי המאבק כנגד הנוכחות והריבונות הישראלית ציונית.

בתחילת מאורעות 1936, בדיון במרכז מפא"י, העיד בן־גוריון שהגיע למסקנה "שאין סיכוי להבנה עם הערבים", ובשל כך יש לחתור להבנה עם האנגלים. הוא הוסיף: "מה יכול לדחוף את הערבים להבנה הדדית איתנו? עובדות! רק לאחר שיעלה בידינו ליצור עובדה יהודית גדולה בארץ ישראל, שיהיה פה כוח יהודי כזה אשר כל אדם יראה שאין להזיזו, רק אז ייברא התנאי המוקדם לדיון עם הערבים".

הדברים בלשונם וברוחם ביטאו אימוץ מלא של עמדת "קיר הברזל", כמסקנת מאמרו של ז'בוטינסקי: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו... עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות... רק כאשר אין לו כל תקווה, רק כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד". ואמנם, בשנים האחרונות נבעו סדקים משמעותיים בקיר הברזל הציוני. בשעה זו מטרת העל של המלחמה: לשקם את קיר הברזל הציוני ולהציבו באיתנות מחודשת למאה השנים הבאות.

שיקום היישובים שנחרבו בהתקפת חמאס ושיבת הקהילות אל היישובים שננטשו בגליל ובנגב, הם רכיבים קריטיים בשיקום קיר הברזל. התנאים לכך רחוקים מלהסתכם במטלות טכניות של שיפוץ ובינוי. על מקורות העוצמה לניצחון בתש"ח כתב בן־גוריון: "הגענו אל הניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". אלה הנתיבים לניצחון גם במלחמה הזו.