לפורעי יום הכיפורים תשפ"ד בכיכר דיזנגוף היו כל הסיבות לחשוב שהם צועדים לקרב שבו הניצחון מובטח להם. חמושים ברוח גבית תקשורתית, בהחלטת עירייה רודנית ושרירותית, בחיפוי של החלטות משפטיות, צעדו הפורעים לעבר התפילה המתוכננת כדי להפריע, לשבש ולהרוס את מימוש אמונתם העתיקה של מתפללים ביום הקדוש ביותר ליהודים.
קשה להאשים אותם. בשבועות האחרונים ניסו להשוות באופן ציני ומכוער בין המצב ששרר במדינה כשפרצה המלחמה במפתיע לפני 50 שנים לבין מצבנו הנוכחי. גנץ הזכיר זאת בנאומיו, גנרלים וטייסים בעבר הגדירו את האויב הנוכחי כמסוכן יותר מארמיות הסורים והמצרים המסתערים. העיתונאית סימה קדמון, לצד עיתונאים אחרים, ציינו זאת במפורש, ובהפגנות ניכסה לעצמה קבוצת "לוחמי יום הכיפורים" את המלחמה כדי לקדם את מטרתם ואת שאיפותיהם הפוליטיות של אנשיה.
רגע לפני כניסת הצום: עימותים בכיכר דיזנגוף על רקע ההפרדה המגדרית בתפילת כיפור || איתן אלחדז/TPS
זוהי השוואה פסולה ומקוממת המבזה את הלוחמים הגיבורים שלחמו אז וגבורתם נמחקה. הקרבתם שועבדה לצרכים פוליטיים ולתפיסות שרבים מהם מתנגדים אליהן. ובכל זאת, דבר אחד זהה בין התקופות. כמו אותם גנרלים ופוליטיקאים עיוורים באותו יום כיפור נורא של שנת 73', גם הפורעים היו שבויים בקונספציה, שיכורים מכוח ובטוחים שהם קוראים נכון את מפת הקרב והאיומים.
הם שכחו שבמתמטיקה של הפוליטיקה והזהות של מדינת היהודים, יש משוואה שתמיד תהיה הרת אסון. זו המחברת בין קונספציה ליום הכיפורים. בתחילה עוד היה נראה שהמשימה הושלמה. עם צאת היום הקדוש זרמו התמונות מהכיכר, בתקשורת חגגו את הניצחון על "המשיחיסטים הקיצוניים" ובארגוני המחאה שיבחו את הגיבורים.
הראשונים לתמוך
חשוב מכל, מלשכות הפוליטיקאים יצאה הודעות גיבוי. הראשונים היו יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ומרב מיכאלי, שנעמדו לצד חילול התפילה. אליהם הצטרף לאחר לבטים בני גנץ, שאמנם הביע צער מעושה על האירוע המביש, אך הזדהה עם ההחלטה העירונית המופקרת ועם גירוש המתפללים. כמובן, הוא הזכיר כהרגלו את צמד המילים "מלחמת אחים".
ליברמן ומיכאלי נותרו בעמדתם הקיצונית, אך ככל שנקפו השעות התמונה התבהרה. עוד לפני שפורסמו הסקרים שהבהירו את מורת הרוח של רוב אזרחי ישראל מהפרעות, באופוזיציה ובארגוני המחאה החלו בקרב נסיגה ולקחו צעד אחורה. לפיד פרסם סרטון מפויס, ב"אחים לנשק" הביעו צער על התקרית, ראשי המחאה פרסמו עצומה הקוראת להרגעת הרוחות והביעו צער על המראות. בדרך הקשה הם התפכחו מהקונספציה שכל דבר כשר. הם נתקלו בקיר המציאות. זו היתה נגיעה בעצב חשוף של החברה הישראלית. משחק מסוכן בסנטימנט היהודי המשותף.
מי שזרע את זרע הפורענות הוא נשיא העליון לשעבר אהרן ברק. במסירות הוא טיפח את קונספציית מדינת כל אזרחיה, תוך התעלמות מרצון העם ומזהותו. חוקי מסתננים, נכונות שנבלמה על חודו של קול לאפשר איחוד משפחות ואזרוח פלשתינים רבים, ואף איסור על יהודים דתיים להתפלל בהפרדה, עיוורו אותו ואת קהל מאמיניו בנוגע לזרמים התת־קרקעיים בישראל. במשך תקופה, פוליטיקאים בכירים ואנשי ביטחון לשעבר החלו להאמין בשקר שהעם היושב בציון יתמוך ברעיון מדינת כל אזרחיה ובהפשטת המדינה מכסותה היהודית.
כמו באוקטובר 73', כך גם בספטמבר 2023 חשף יום הכיפורים מערכת מנוונת, שיכורת כוח וחסינה לביקורת. מערכת מאובנת כל כך שלא מקשיבה גם כשכל האזעקות רועמות מסביב, שמסרבת להבין ששיכרון הכוח מוביל לאסון ותמיד תאשים אחרים. המחאה היתה אמורה להיות הקרב האחרון על גבעת כל אזרחיה, הרגע המכריע שבו ישתלט הציבור הנאור על הפרימיטיבים שלא שוכחים שהתנ"ך הנצחי, כפי שהגדיר בן־גוריון, הוא ההשראה למגילת העצמאות. שמסרבים להתנער מהסיבות שהביאו אותם ואת הוריהם למקום הזה ולהיאחז בו. הרוב שרואה ביום כיפור לא פולקלור, אלא שורש ודבר קדוש שאיתו לא מתעסקים. הם השתכנעו מהתעמולה של עצמם, מהאחידות המחשבתית שהפיצו, מהבוז שהם חשים כלפי מנהגים עתיקים ויהודים הדבקים בהם.
מונהגים, לא מנהיגים
מונהגים על ידי הקיצונים ועל ידי אהוד ברק, אילן שילוח, שקמה ברסלר והחברים, חשבו גנץ, לפיד, הנשיאה חיות ומפלגת צלאח א־דין שהתמסרות לתורת האדמו"ר אהרן ברק תשיג את מבוקשם. הם קובעים את התנאים, הם אוכפים את החוקים, הם מדינת ישראל ולא מיליוני האזרחים.
במובן זה, ניצח יום הכיפורים את משרדי הפרסום, את המיליונים, את שלטי החוצות, את ימי השיבוש ואת חסימות הכבישים. כל מי שהקשיב היטב שמע את זעקת השבר של הרוב הדומם, שמתנגד להצעה שהעלה עורך עיתון "הארץ" לפני הצום - למחוק את הזהות היהודית מרקמת הקיום של מדינת היהודים.
הפרעות בכיכר הן אירוע מכונן לא רק ביחסים ובמתחים החברתיים הפנימיים, אלא גם ברמה הפוליטית. השלכותיהן מהדהדות וימשיכו להדהד בחודשים הקרובים בלשכות הפוליטיקאים שביקשו לרכוב על הגל, אך נתקלו בשובר הגלים היהודי.
במפלגות החרדיות נפלו השבוע אסימונים רבים בנוגע לשיתוף פעולה עם מי שמבקש לרמוס אותם. גנץ, שבנה על חבירה לחרדים, ייאלץ להוכיח שאינו חבר בכת פורעי יום הכיפורים. גם מצביעים רבים, חילונים, מסורתיים ודתיים, ובהם המוני לוחמים, הביטו השבוע בזעזוע כיצד כל היקר להם מבוזה לאחר תקופה ארוכה שבה הביעו איפוק לנוכח נישולם מהשותפות שהרוויחו בדם, יזע ודמעות בסיפור הישראלי.
נקודת האור היחידה היא שבניגוד למלחמה, כאן תוצאת הקונספציה לא התבטאה בבתי קברות ובהורים שכולים, אלא רק במראות מקוממים של קומץ מוסת, הנהנה מקריאות עידוד של אישים לא אחראים.
ספק אם מנהיגי האופוזיציה, בייחוד גנץ ולפיד, מסוגלים לנהוג בדרך שונה. הם מובלים ולא מובילים, מונהגים ולא מנהיגים, אך עוד לא מאוחר לתקן, להקשיב, לצאת מהקונספציה. לחדול מהזלזול ומהאלימות, להיפרד משיכרון הכוח ומהפגיעה ביהדות, כדי שדווקא מהמהומה בדיזנגוף תצא בשורה לימים אחרים. אולי לא מלאי אחדות, אך בוודאי יותר טובים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו