מדיניות שמאל, בממשלה הימנית ביותר - אין לכך הסבר המניח את הדעת

נתניהו כיבה היום (רביעי), אתהשריפה התורניתמול האגף הימני של ממשלתו. כמה נוח להאשים את הממשלה הקודמת, "הנוראית".

אלא שהבעיה המהותית נשארה, והיא גדולה ועמוקה: גישתם של סמוטריץ', בן גביר והאגף הימני בליכוד הפוכה ב־180 מעלות לזו של נתניהו, גלנט ומערכת הביטחון. הראשונים רואים ברשות הפלשתינית ישות טרוריסטית עוינת וכושלת ששום טובה לא תצמח ממנה; האחרונים אמנם לא משתגעים על אבו מאזן, אבל סבורים שאין לנו ברירה אלא להישען עליו ועל שוטריו, שכן כל אפשרות אחרת גרועה יותר.

בשלב זה ידם של נתניהו-גלנט והמערכת על העליונה. בנימוק של "חולשת הרשות הפלשתינית", הם עושים כל מה שביכולתה, כדי "לחזק" אותה. יד מלטפת לאבו מאזן גם מצמצמת נזקים תדמיתיים לנתניהו בוושינגטון. בן גביר, סמוטריץ' ושרי הימין האחרים רואים מה נעשה ונושכים שפתיים.

וכך, תחת אפה של "הממשלה הימנית ביותר שהייתה אי-פעם בישראל", מונהגת מדיניות שמאל שלא הייתה כמותה מימי אוסלו העליזים. אכן, מדיניות ההבלגה התחילה בימי הממשלה הקודמת, ואולם היא לא השתנתה תחת השרביט של זו הנוכחית. להפך.

המחדל העיקרי הוא ההימנעות ממבצע צבאי הכרחי באזור ג'נין. מדיניות "כיסוח הדשא", שישראל הנהיגה ביו"ש כלקח מהאינתיפאדה השנייה, איננה. אמנם יש כניסה למרכזי הערים ומעצרים מעת לעת. אבל, מידע גלוי מראה מיליציות של ממש באזור ג'נין, ובכל זאת מטפלים בהם עם פינצטה. הנימוק: "לתת לרשות הפלשתינית להוכיח את עצמה", "להבין את מצבה", "להתחשב בה" - אותן מילים ששמענו משנת 1993 ועד לפיצוצים שלהן בשנת 2000.

אותה "ממשלה ימנית" היא גם זו שמסכלת את הניסיון של איתמר בן גביר להפוך את בתי המלון של המחבלים לבתי כלא. ועוד לא אמרנו כלום על הכסף הקטארי שממשיך לזרום לעזה.

בימים אלה בדיוק אנו מציינים 30 שנה לניסוי הקרוי "הסכמי אוסלו", שלכל הדעות נכשל. לו ממשלת שמאל הייתה ממשיכה בו, איש לא היה מופתע. אך לכך שממשלה ימנית דבקה בהם, אין הסבר המניח את הדעת.