לא מחכה לגנץ: המהלכים החד צדדיים שמתכנן נתניהו ברפורמה המשפטית

ראש הממשלה רוצה לרדת מהכל. לשים את הרפורמה מאחוריו. אולי לא לתמיד, אבל בטח שלא עכשיו. ההצעה שהעבירו אנשי נשיא המדינה לראשי האופוזיציה ואנשי המחאה, שבליכוד התנערו ממנה, היא הצעה אותה הוא מחבק בשתי ידיים.

לדעתו, כולם מקבלים ממנה מה שרצו - באופוזיציה את הקפאת החקיקה לתקופה ארוכה. ואילו יריב לוין ושאר בכירי הקואליציה המעוניינים בהמשך קידום הרפורמה, יקבלו בשלב הזה זכות וטו בוועדה לבחירת שופטים, עם חוק שיסדיר זאת, כולל לבחירת נשיא העליון הבא מה שיבטיח שצחק עמית לא יתמנה לתפקיד בשום מצב, ואילו את ההמשך יוכלו לקבל אחרי כן, עם שוך הקרבות.

נתניהו לא רואה בכך כניעה. את הפרס הזה הוא לא מתכוון לתת לאופוזיציה. בטח שלא לחזק את תחושת האזרחים סוג ב' שפשטה בחודשים האחרונים במחנה הימין, שהרכיב ממשלה אבל לא מצליח לשלוט. בימים האחרונים גיבש אסטרטגיה לפיה את מה שנותר מכהונתו יחלק לשני חלקים: החלק הראשון ימשך שנה ושלושה חודשים, עליו יודיע כי החליט להקפיא לגמרי את הרפורמה המשפטית, למעט שינוי הוועדה לבחירת שופטים באופן שידרוש רוב של שבעה בכל הצבעה. את זה יעשה גם ללא הסכמת האופוזיציה שנכון לעכשיו איש ממנה לא מוכן לכל פשרה. כל השאר ייגנז לחלק השני של הקדנציה: שנתיים על פי הזמן הרשמי, שנה וחצי במידה שהממשלה תיפול כמה חודשים קודם.

הוא לא רואה בכך כניעה אלא כורח המציאות. הרפורמה התחילה את דרכה עקום. הקפיצה את השמאל עם מהלכים גדולים מידי שבאו בהכרזה בומבסטית מדי. כתוצאה מכך כל פעילות הממשלה השתבשה. הממשלה עובדת, השרים מובילים מהלכים גדולים, אבל הקשב הציבורי לא שם. הכל נבחן על הרפורמה. הכותרות רק על הרפורמה. סדר יום אחר נדחק לשוליים. ממשלת הרפורמה. זה לא המקום שנתניהו חשב להיות בו כשהקים את הממשלה. זה לא המקום שבו הוא רוצה להיות היום. בטח שדברים גדולים על הפרק: פגישה עם ביידן שטרם נקבעה והסכם שלום עם סעודיה שעוד לא נסגר. שלא לדבר על הכלכלה שנתניהו כמהה להציג בה הישגים משמעותיים בקרוב. והמצב הביטחוני המעיק שעוד יאלץ להידרש לו.

אינו יכול לפטר את היועמ"שית

ראש הממשלה זקוק לשקט. הוא היה שמח אם היה יכול לקבל אותו כתוצאה מהידברות. לשם כך היה מוכן לשלם יותר משנה ושלושה חודשים של הקפאה. אם היה מישהו בצד השני שנעתר להפצרותיו לדבר היה מוכן להעביר חוק שינעץ את גלי בהרב מיארה בכיסאה למשך תקופה זו מבלי שאפשר יהיה להזיז אותה. זה לא שללא הידברות הוא מתכוון לפטר אותה. ממש לא. אבל חוק שיקבע את מעמדה היה מרגיע את הצד השני ויוצר את השקט המיוחל.

האמת היא, שנתניהו לא באמת יכול לפטר את היועמ"שית. ההמונים היו יוצאים לרחובות ובג"ץ היה מחזיר אותה באותו רגע. גם יריב לוין מבין את זה. הוא אמנם מצביע פעם אחר פעם על ליקויים בתפקידה, על עוינותה לממשלה ועל כך שהיא מצטרפת לעותרים במקום להגן מפניהם, אבל אין גם לו כוונה לנסות להזיז אותה ממקומה. הודעותיו נגדה משמשות יותר לצורכי הסברה ופחות כהכנת הקרקע.

נתניהו ידע שלוין יתעקש על שינויים בוועדה לבחירת שופטים עוד בטרם יכנס את הוועדה. הדד-ליין לכינוסה דוחק בו. עוד מעט חיות פורשת ויגבר הלחץ לכנס את הוועדה ומנות את הנשיא הבא. מה גם שבהמשך החודש ידון בג"ץ בעתירה לדרוש מלוין לכנס את הוועדה ולא ניתן יהיה למנוע את כינוסה לנצח. זכות וטו כתוצאה מהצורך בהסכמה של שבעה חברים מתוך תשעה טובה כאשר הימין בשלטון. לשופטים, ללשכת עורכי הדין ולאופוזיציה אין אפשרות למנות אף שופט ללא הסכמה של הקואליציה. היום זה לעליון בלבד, על פי ההצעה של נתניהו זה יהיה לכל הערכאות, כולל הבחירות לנשיאות העליון. במצב הנוכחי עמית נבחר לנשיא העליון בלי בעיה, בתמיכת שלושת השופטים, שני נציגי לשכת עורכי הדין ונציגת האופוזיציה. רוב מובנה נגד הימין. החוק החדש יעניק ללוין וטו. עמית לא ימונה, ועל כל השאר יצטרכו השופטים לשאת ולתת. כולל שופטי שלום ומחוזי.

הטור המלא יתפרסם בשישי ב"ישראל השבוע"