לפני כשבועיים פרסם עמית סגל טור, שהמסר העיקרי בו היה שראש הממשלה נתניהו הופתע מפרוץ הרפורמה המשפטית, כפי שהכריז עליה יריב לוין, והוא למעשה נגרר. היתה תחושה שהמסר מצטרף להתנגדויות שהביע אריה דרעי למהלכים השונים הכרוכים ברפורמה המשפטית. מתחילת הדרך, עוד בינואר השנה, הוא מתח ביקורת על התנהלותו של יריב לוין.
עכשיו באה היוזמה להקפאה החקיקה של הרפורמה המשפטית למשך שנה. האכזבה היא כמובן גדולה, אבל מנגד - צריך להבין שהדמוקרטיה מתוחזקת בממשלה ובכנסת והיא כרוכה בסעיף האחריות. אחריות איננה סעיף מלאכותי שיניב רוזנאי או אסתר חיות יכולים להתפלפל עליו. זה או שיש או שאין, ולממשלה יש אחריות.
האם הציבור יעצור לרגע ויחשוב: כל המתקפה הפנימית הזאת של מהומות המחאה, שגרמה למשבר ביטחוני לפחות בהנהגת הצבא, התבצעה בסופו של דבר על הסעיף הפחות חשוב ברפורמה: צמצום עילת הסבירות. האם התמונה תתבהר.
במישור הפוליטי, המאמץ החקיקתי נעצר לטובת ריכוז המאמץ במושב החורף להעברת חוק הגיוס. בסוף השבוע פורסמה השערה שנתניהו מתכנן שינויים או חילופי תיקים בתוך הממשלה, ובראשם כניסתו של אלי כהן למשפטים ויריב לוין למשרד החוץ.
המשפטנים שממסמסים
כשאומרים חקיקת הרפורמה, למעשה הסעיף הריאלי היחיד שנותר בנוסף לעילת הסבירות שעברה היה הרכב הוועדה למינוי שופטים. כל השאר, ובעיקר חוק ההתגברות, כבר נראה כאילו ירד מהפרק. משפטנים בכירים מהאקדמיה העריכו כבר בשבוע שעבר, שמה שלא יישאר מרפורמה ומה שלא יחוקק, הרפורמה בסופו של דבר תתמסמס. והסיבה היא שבמשטר הנוכחי הקיים בישראל יש בידי בית המשפט העליון, מערך הייעוץ המשפטי שבראשו היועצת המשפטית, בסיוע כוחות חברתיים וכלכליים מוסדיים, היכולת למסמס את התיקונים החוקתיים ואף לחולל טלטלה בצה"ל.
זה מצב כמעט אבסורדי שבסופו של דבר גם אחרי המהפך השלטוני המובהק אנחנו נשארים עם אותה ועדה למינוי שופטים, עם אותה לשכת עורכי הדין ונציגי בית המשפט העליון. ייתכן שלשר המשפטים לוין תיוותר הבחירה בין מינויו של השופט עמית לביהמ"ש העליון לפי שיטת הסניוריטי לבין השארתו של השופט פוגלמן כנשיא ביהמ"ש בפועל. זה לא מה שחלם עליו.
סביב המאבק על עילת הסבירות אמר יאיר לפיד כי הוא יהיה מוכן להידברות כדי להגיע להסכמות בנושא הרפורמה אם הממשלה תכריז על הקפאת החקיקה למשך שנה וחצי. עכשיו הוא מקבל שנה. האם זה יוביל להידברות? ספק רב, משום שלא קשה לצפות מה יקרה עכשיו: מהומתני המחאה ייראו בהקפאה ניצחון והתקפלות, וכשלנגד עיניהם חוק הגיוס הם ימשיכו וישכללו את הטכנולוגיה להרס חברתי שלמדנו להכיר בשנה האחרונה.
אבל במצב שנוצר אי אפשר להגיד שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לא מקבלים פסק זמן לטפל במשבר הסרבנות. מי שמדבר עם ותיקי חיל האוויר מבין שנתניהו מבחינתם הוא יעד לחיסול בכל מחיר, מלבד חיסול פיזי. הם מדברים על כך שהאויב הוא מבפנים. זהו ביבי. רמת הטיעונים היא נמוכה ושפלה.
שר הביטחון המנוח משה ארנס אמר במרירות כחצי שנה לפני מותו כי חיל האוויר הוא הממסד החזק במדינה. הדברים מהדהדים לי שוב אבל בצליל אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו