לא רבים יודעים, אבל הסנדק בברית המילה של התינוק יריב לוין היה לא אחר מאשר ראש הממשלה מנחם בגין.
בגין, כזכור, התייצב באוגוסט 1983 מול שרי ממשלתו, הודיע להם שהוא מתפטר וטבע את המשפט האלמותי "איני יכול עוד". 40 שנה עברו, והיום מתבטא יריב לוין באוזני חבריו לממשלה ברוח דומה, ומאיים גם כן בהתפטרות מהממשלה. אצל בגין היו אלו נסיבות אישיות וטרגיות, ואצל לוין הנסיבות מקצועיות יותר - אבל הייאוש מורגש היטב.
שעות ארוכות ישב לוין בשבוע האחרון עם בנימין נתניהו. מפציר, משכנע, מדבר (בצדק) על המנדט שקיבלה הממשלה מהציבור לביצוע הרפורמה המשפטית, ומזהיר (בצדק) שזו ההזדמנות האחרונה של ממשלת הימין על מלא־מלא לשנות את מערכת המשפט.
אבל גם לוין יודע שהקרב הוכרע. הוא הפסיד במלחמה. עכשיו מחפשים את הנוסחה שעיקרה "הולכים להסכמה עם מינימום השפלה". כלומר, נתניהו רוצה רפורמה בהסכמה עם מינימום השפלה ללוין.
בסופו של דבר, האם לוין יתפטר? ספק גדול. רוב הסימנים מראים שלא. כשגלנט התנגד לרפורמה ונתניהו עצר אותה - לוין לא התפטר. אתמול טען סמוטריץ': "לוין יכהן עוד שלוש וחצי שנים, ואני אומר את זה מידיעה".
למרות ההפסד, קשה להפחית מהשפעתו של לוין בימים האלה. כשהשר שלמה קרעי רצה להודיע על הרפורמה בתאגיד השידור נתניהו קרא לו, ובלי התייעצויות, בלי דיונים ליליים ובלי פגישות בשבת - פשוט שם לו ברקס. עם לוין זה אחרת. נתניהו יודע שהבייס שלו הולך חזק עם האג'נדה של לוין.
אבל גם אם לוין יתפטר, זה לא סופה של הממשלה. רפורמה היא דבר חשוב, אבל השלטון חשוב יותר. מה גם ששום דבר טוב יותר לא מחכה להם מעבר לבחירות הנוספות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו