מבריונות ועד לאיום במלחמת אזרחים: מעבר לקווי המחאה

האנשים הטובים הרבים שגודשים את ההפגנות נגד הממשלה, צריכים לשים לב לאן מנסים להוביל אותם. כי מבלי משים, ללא צופרי אזהרה בעיתונות וברשויות החוק, חלק ממה שמכונה מחאה כבר חוצה קווים אדומים לוהטים. מטקסטים של הסתה וסף קריאה למרד, דרך מסעות בריונות וסתימת פיות, ועד איומים במלחמת אזרחים.

הרפורמה המשפטית כבר לא נראית באופק, אבל המזימה שנרקחה אצל הספינאים שמובילים חלק מהמחאות לא נעצרת. היא הופכת למסוכנת, עד שחלילה תוליך לאחיזת האחים בנשק, ואפילו לגלישה מהדגלים השחורים למחוזות החולצות השחורות של בניטו מוסוליני. השבועיים האחרונים מסמנים הסלמה במהלך של מובילי המחאה, דווקא כשמתברר שהסיבה הרשמית לפריצתה למעשה כבר לא קיימת. משום מה, ככל שהרפורמה גוועת יותר, כך מסלימות יותר ההתבטאויות ומחריפים אמצעי המחאה.

כך האמירה של ראש אמ"ן לשעבר, עמוס מלכא, שאיים על חברי הקואליציה כי מי שלא יציית לתכתיב המחאה בעניין מערכת המשפט, "יהיה נרדף ומוגבל בתנועותיו בציבור", ושהקומנדו של המחאה ירדוף אותו בכל מקום. כך שלל התבטאויות ההסתה והקריאה למלחמת אזרחים של נחמיה דגן, קצין חינוך ראשי לשעבר - מי שמסית ל"הפיכת ההפגנות למחאה שתנטרל את כל חברי הקואליציה", כזו שתגרום ל"היעלמותו מישראל של פורום קהלת", כי ראשיו הם "יהודים מהסוג שעליו התבססו האנטישמיות והפרוטוקולים של זקני ציון"; מי שגם קרא ל"שיתוק המשק... שיביא בהכרח להתנגשויות אלימות בין המשק לממסד שעלולות להתפתח למלחמת אזרחים... אלימה וקצרה".

חיפשתי מי מהאופוזיציה וממובילי המחאה שיסתייג, יגנה, יוקיע. סרקתי אחר אייטמים נוזפניים, חמורי סבר, בערוצי הטלוויזיה והרדיו, כפי שנהוג מול התבטאויות חמורות פחות מהימין. פרט לערוצים הביביסטיים, לא מצאתי דבר. מה שכן מצאתי הן אמירות תומכות של יאיר לפיד ודומיו במסע האלים, הטורפני, שמנהלות פלוגות המחאה נגד שרים וחברי כנסת. כך, הפיצוץ האלים של הכנס באוניברסיטת תל אביב, שבו לא נתנו לשמחה רוטמן לדבר, דרך המרדף המביש אחריו ואחר אשתו ברחובות ניו יורק עם רמקולים, זמבורות וקללות בקולי־קולות. כך לגבי הרדיפה אחר השרים ברקת, קיש ושיקלי בפגישות ובמסעדות.

מילא בישראל - כאן עוד אפשר וצריך לדרוש מהמשטרה ומהפרקליטות לוודא שהשרים וחברי הכנסת יוכלו לתפקד. אבל הביוש בחוצות ניו יורק ובאירופה, פיצוץ פגישות עם יהודים בתפוצות, חבלה ביכולת המגע עם גורמי חוץ - כאן כבר עברו לחלוטין את הגבול. חוליגנים עם זמבורות ורמקולים טסים מכאן, מייצאים את שיטות הסבוטז'ה ומשחירים את דמותנו בכל העולם. ולמרבית החוצפה, כשמישהו תופס מגפון כפעולת התגוננות, מעיזים להגיש נגדו תלונה במשטרת ניו יורק ולייבב בעיתונות.

שיטת ברק

נכון שגם קומנדו הפושטקים של בנימין נתניהו נקט שיטות דומות, במיוחד מול חברי ימינה, שסומנו כחוליות החלשות בקואליציה הקודמת. אז מה? אלימות פח מצד אחד לא מכשירה אלימות זבל מהצד השני. אם כי גיסות המחאה הנוכחיים טיפסו הרבה מדרגות והם כבר על סף מרד, לא פחות. כי דה־לגיטימציה מוחלטת של הממשלה והקואליציה, תוך ניסיון למנוע ממנה בכוח לתפקד, היא כבר הרבה מעבר למחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית.

ולא להתבלבל: הפעולות הללו הן חלק משיטה ומתוכנית סדורה, ללא כל ספונטניות. ברוח מזימת העמותות הפיקטיביות של אהוד ברק, שגרמו לבחירתו ב־1999, בשיטות שנלמדו מצ'ה גווארה וארגונים חתרניים מהעולם, מנסים להפוך כאן את היוצרות ולהפיל את השלטון שנבחר.

לכן נשמעות השבוע זעקות שבר על אלימות המשטרה ורמיסת המפגינים, כשמעולם לא היתה בישראל הפרת חוק כה רחבה וקיצונית, שזכתה לליטוף מהמשטרה ולהתעלמות מוחלטת מהפרקליטות. מבלי משים התרגלנו לנורמה של נתיבי איילון חסומים במוצ"ש, ולשבירת החוק כמעט ללא מעצרים וכתבי אישום. בשבוע שעבר נחשפו הנתונים הרשמיים, שלפיהם בכל חודשי חסימות הכבישים ונתב"ג נעצרו רק כמה מאות והוגשו רק ארבעה כתבי אישום. ארבעה לעומת כ־2,000 בהפגנות "ההתנתקות". זה הזמן של כולנו להתעשת, במיוחד אחרי שנתניהו קיפל למעשה את הזנב בעניין הרפורמה. מחאה כן, מרד כוחני בשום אופן לא. הגיע הזמן גם לאכוף את החוק בשוויוניות, כדי לעצור את הסכנה הנשקפת לכולנו.

עסקני החרדים נגד הציונות

לא תאמינו, אבל ממשלת הימין החזק לא מצליחה לקבל החלטה בעד הציונות ועידוד יוצאי הצבא. ההחלטה בממשלה תקועה, אף שברקע עומדת הכוונה לעודד את יישוב הגליל והנגב ביהודים, תוך עצירת תופעות אנטי־ציוניות חמורות שמתרחשות שם. לא שרוב השרים אינם תומכים בהחלטה, הם בהחלט כן, רק שהעסקנים החרדים - בראשות אריה דרעי ומשה גפני - מטרפדים את המהלך. אלו הפכו את המגזר החרדי לאויב הציונות והגשמתה, בכלל זה ייהוד הגליל.

מדובר בהצעת החלטה שהוגשה לפני זמן מה לממשלה, על ידי השר יצחק וסרלאוף מעוצמה יהודית, הממונה על ענייני הנגב והגליל. לפיה, משרדי הממשלה ויתר זרועותיה יפעלו באופן שערכי הציונות "יהוו ערכים מנחים ומכריעים בעיצוב המנהל הציבורי, מדיניות הפנים והחוץ, החקיקה וכלל יחידותיה ומוסדותיה". על פי נוסח ההחלטה, הציונות תהיה ערך מנחה גם בתחומי ההתיישבות ויינתנו הטבות "לאלו ששירתו בצבא ובכוחות הביטחון או בשירות לאומי־אזרחי, תוך העדפת משרתי שירות קרבי".

מה כבר יכול לתקוע החלטה שכזו בממשלה, שמתהדרת בנוצות ימין בוהקות כל כך? אולי הסתייגויות לא ראויות של הייעוץ המשפטי לממשלה. אבל עוד הרבה לפני היועמ"שית, שיגרו עסקני החרדים טיל לעבר העדפת הציונות והחיילים. בתחילת הדיונים דרשו דרעי ועמיתיו לקבוע שההחלטה לא תגרע מ"ההכרה בחשיבותו של לימוד התורה כהגדרתו בחוק שירות ביטחון". מדובר בדרישה מחוצפת ופסולה בפני עצמה, אבל יוזמי ההחלטה הסכימו לה, ועדיין - דרעי, גפני וחבורתם מסרבים.

הדיון בממשלה נקבע לאפריל, אחר כך נדחה לסוף מאי, אבל החרדים מתעקשים. זה עבר לישיבת ראשי הסיעות מתוך מחשבה ששם ייסגר ויקודם, אבל הכל תקוע. נציגי הציבור החרדי מונעים את ההכרה בציונות כערך מנחה כדי לשמור על האינטרסים שלהם, כמי שדורשים ליהנות ממנעמי המדינה אף שהם מונעים מהציבור שלהם שירות לאומי או צבאי.

ובינתיים, רק כ־14 אחוזים מתושבי הגליל הם יהודים, והאוכלוסייה הערבית זוכה ליתרונות גדולים. והנה, רוב שרי הממשלה, אלו שזעקות הקוממיות הציונית בוקעות מגרונם כל העת, לא מסוגלים לגרום לממשלה לתעדף חיילים משוחררים בהקצאת אדמות ובמקומות עבודה ממלכתיים.

הנגע העמוק שביחסי המדינה והציבור החרדי נחשף במלוא חומרתו לאחרונה, סביב תקציב המדינה. עכשיו הוא מקבל ממד קריטי נוסף - מתברר שהכוח הפוליטי החרדי מונע ממדינת ישראל להיות ציונית.