המהפכה השקטה של בג"ץ

לא כל המהפכות נולדו שוות. אנחנו רגילים לחשוב על מהפכה כאירוע חד-פעמי, כזה שמתרחש באבחה אחת, בקול תרועה רמה, ברעש ובצלצולים.

אבל יש סוג נוסף: מהפכה הנעשית לאט ובצורה שקטה, שלב אחר שלב. בסופה של המהפכה מתעורר אדם אל מול עובדה מוגמרת ושואל את עצמו איך הגיע למצב זה.כך מתחוללת המהפכה השיפוטית על ידי האגף האקטיביסטי שלבית המשפט העליון בישראל. מפסק דין בנק המזרחי, ועד הפסיקה האחרונה השבוע. המחנה השמרני התעורר לפני כמה שנים באיחור כדי לייצר מהפכת נגד.

אומר זאת בפירוש: אני חושבת שהפשרה שהובילה לשינוי חוקי היסוד המיטה חרפה על הכנסת. בזמנו הבעתי את התנגדותי הנחרצת לשינוי, בשעה שראיתי איך מעמדם של חוקי היסוד נרמס על ידי הכנסת. התיקונים שנעשו מתוך ניסיון, ויש לציין - כושל, לבנות אמון בין שני פוליטיקאים, פגעו בחוקי יסוד ולשו אותם משל היו פלסטלינה. לא כך ראוי שהפוליטיקאים יפעלו.

למרות זאת, על אף דעתי השלילית בנוגע ל"פשרה", אין זה מתפקידו ומסמכותו של בית המשפט העליון לתקן את המצב שאליו הגענו. כשבית המשפט מבקש לבטל את חוקי היסוד, הוא מעמיד את עצמו מעל הכנסת ומעל החוק. אני כחברת כנסת יכולה לעשות ככל יכולתי כדי למנוע את חקיקתו ולבטל אותו, אבל תמיד אפעל בעזרת ארגז הכלים שברשותי ומתוך כבוד למשחק הדמוקרטי.

זו לא פעם ראשונה שבה בית המשפט מתערב בתיקון זמני של חוקי יסוד. בשנת 2017 נקבע על ידיו כי לא ניתן לתקן את חוק יסוד: תקציב המדינה, ולהעביר תקציב דו-שנתי.אתמול בית המשפט ניכס לעצמו פעם נוספת את הסמכות לדון בחוק יסוד, בלי שניתנה לו, והפעם הוא התקדם עוד שלב ובחן את מהות החוק. בשלב הבא, כחלק מאותה מהפכה שקטה, בג"ץ יקבע לעצמו סמכות לבחון מהם התכנים המתאימים לחוק יסוד, ועלול לבטלם. עצם קיום הדיון על מעמדו של חוק היסוד, נעשה בחוסר סמכות. לא מדובר בחשש בעלמא. חוק הלאום, שעוסק בזהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית, נדון בימים אלה בפני בית המשפט.

זה אינטרס של כולנו שבית המשפט יהיה חזק. אמון הציבור הוא הנכס העיקרי של בית המשפט, וכשהוא דורס ברגל גסה את הפרדת הרשויות, כשהוא עוסק בשאלות שאינן בסמכותו, הוא מאבד את הלגיטימציה שלו, האמון בו יורד וכוחו הולך ונחלש. אני סבורה שעל בית המשפט לכבד את הכנסת, לשמור על עקרון הפרדת הרשויות, ולא להתערב בשיקול דעתה ובהחלטותיה, וכך גם יתחזקו מעמדו ואמון הציבור בו.

עם זאת, בפסק דין זה ניתן למצוא גם גרעין של תקווה להמשך הדרך. דעת המיעוט, מפיהם של השופטים סולברג, אלרון ומינץ, סברה כי יש לדחות את העתירה ולהימנע מבחינת חוקתיות תיקון החוק. השופט סולברג בפסק דינו כתב כי גישת דעת הרוב תביא למצב אבסורדי, שלפיו בכל תיקון חוק יסוד, הכנסת תידרש להתייצב מול בית המשפט ולעמוד במבחנים מהותיים שנקבעו כעת על ידי בית המשפט עצמו. נוסף על כך, בפסק דינו קובע סולברג כי הביקורת השיפוטית עלולה להתפרש כשימוש "שלא לטובה בסמכותה". ארשה לעצמי להשתמש במטבע הלשון של דעת הרוב בהתייחסה למעשה הכנסת, ולומר כי נעשה כאן שימוש לרעה של הסמכות השופטת.

חלוקה ברורה כזו בדעות השופטים אינה מתרחשת בפעם הראשונה ומעידה כאלף עדים על הצורך להמשיך במינוי שופטים שמרנים, כך שאלה לא יהיו בדעת מיעוט. משימה חשובה זו של מינוי השופטים אינה רחוקה, אלא עומדת מעבר לפינה.

בשנים הקרובות ימונו שישה שופטים לבית המשפט העליון. מינויים אלה הם בעלי השפעה גדולה על עתיד המדינה, ואנו ניצבים בפני הזדמנות פז לחזק באופן משמעותי את יסודות הדמוקרטיה של מדינת ישראל ולהגדיל את המחנה השמרני בבית המשפט.

הכותבת היא ח"כית במפלגת ימינה ושרת המשפטים לשעבר