סוף־סוף, וחבל שבאיחור, נראה היה אמש שכמה סמ"ק של שפיות הוזרקו לתוך הטרפת והמבוכה של השבועות האחרונים. זו פעם שנייה שנתניהו "נכנס לאירוע", ומתייצב כדי לעשות סדר. בפעם הקודמת, ערב טיסתו ללונדון ומייד לאחר אישור חוק הנבצרות, זה פחות עבד. למעשה, זה רק הזיק. 48 שעות אחר כך גלנט נשא את נאומו, שבעקבותיו פוטר - ואת זה היה קשה מאוד גם לתומכי הליכוד להכיל.
יש ציר מסוים של יציבות שחייב להישמר בעיצומם של ימי רפורמות ומחאות. גם תומכי הממשלה מעדיפים לבחור קרבות. אם מבחוץ מאיימים עלינו בהתלכדות חזיתות - איראן, סוריה, עזה, יו"ש - אין צורך שגם במישור הלאומי יתלכדו חזיתות.
הדגל האדום
מעל הכל, היתה תחושה שהשר הלא נכון פוטר. שיש טראבל־מייקרים יותר מרגיזים בקואליציה הזו, לרבות בממשלה, מושכי אש ומטרילים חסרי טקט. בכל המרחב הזה, גלנט נתפס כסמן של יציבות, לא של ערעורה.
יש צדק בטענה שתחת עינו, או לפחות במשמרתו, התפתח משבר מוסרי שכלל לגיטימציה להתפשטות איומי הסרבנות בתוך הצבא. שניתן היה לעצור את הסחף קודם, עם טיפה יותר ערנות ותקיפות. העניין הוא שגלנט לא טייח. למעשה, הוא הודה בנאום ההוא בחומרת המשבר והציגו כנתון שיש להתחשב בו - עם כל הכעס על התופעה. הדגל האדום שהניף התברר כמוצדק. אז גם ההחלטה לבטל את פיטוריו מוצדקת. סוף־סוף, כאמור, וחבל שבאיחור.
כמה נוח לשכוח
עבור אוזניים מסוימות, אטומות, לא משנה כמה נתניהו הדגיש ש"זו האחריות שלנו. שלי". זה מרגיש שציוצי "בכיינות" היו משוגרים בלי קשר לנאמר. ללפיד, גנץ ובנט נוח להשכיח שרק לאחרונה מלאה שנה למבצע "שובר גלים". תזכורת לכך שהמפנה הביטחוני - ההלם מול הפיגועים האכזריים בבאר שבע, בחדרה, בתל אביב ובאלעד - חל בעיצומה של המשמרת שלהם.
זה לא פוטר את הממשלה הנוכחית מאחריות להידרדרות הנוספת, ומנתניהו מצופה כעת לא "להיכנס לאירוע" אלא להישאר בו כל הזמן. השאיפה הציבורית לראות רציפות, שקיבלה מענה בביטול פיטורי גלנט, צריכה להתבטא בנוכחות התקשורתית והביצועית של נתניהו. והמציאות היא שהוא קרוב מדי לתקרת האשראי הציבורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו