מנורות מהבהבות לי בעין

ב-2022 הוגדרה "גזלייטינג" כמילת השנה ע"י מילון וובסטר. אז מה הפלא שב-2023 יש פרשניות ופרשנים שלא מסוגלים להסביר בלעדיה את היחסים הפוליטיים בישראל?

"גזלייטינג" הוא כינוי למניפולציות שונות של התעללות פסיכולוגית, שבהן התוקפן משחק עם תפיסת המציאות של הקורבן, וגורם לו בהדרגה להאמין שדעתו השתבשה. זה מה שקורה לאינגריד ברגמן בסרט "אורות הגז" (1944) שהופק על בסיס מחזה מאת פטריק המילטון. תעלולים נבזיים, כמו משחק באורות, גורמים לה להאמין שהיא מאבדת את שפיותה ואינה כשירה לפענח את הנעשה סביבה. תלותה בבעל המתעלל, ה"גזלייטר", רק גוברת. המונח "גזלייטינג", שהושאל מהמחזה, מסביר איך גורמים לקורבן להאמין שהוא אף מדמיין את התוקפנות כלפיו, או להאשים את עצמו במצבו.

אז עכשיו נתניהו, רוטמן, לוין והקואליציה כולה מואשמים ב"גזלייטינג" על הציבור. כלומר התעללות נפשית. באקלים התקינות הפוליטית של 2023 אתה לא יכול לדעת מה יותר גרוע: שישוו אותך למפלגה הנאצית או שיגידו עליך שאתה גבר מתעלל. גזלייטר > היטלר.

על טובים ועל רעים

הדמוניזציה לממשלה ולשריה הפכה לרעילה כל כך, שהנחת המוצא הלאומית היא שהקואליציה הנוכחית חורשת רעה, שחבריה זדוניים, ושכוונתם היא להחריב – והכל מתוך רוע-לב צרוף. אין דרך לשכנע שגם אם מהלכיה שגויים או שיטותיה נפסדות, אנשיה רוצים בטובת ישראל, בדרכם. אלה הכלים שבאמצעותם הופכים שסע אידיאולוגי לתעתוע של קונפליקט חברתי שבו צריך לנצח את הרעים, ולא לחפש הסכמות עם בני-פלוגתא.

100 ימים לממשלה – והחשבון בהחלט לא לטובתה. התחושה היא של מדינה בכאוס; שהכל קורס. אני מרשה לעצמי לצטט את ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במילואים עמוס ידלין: "תמונת מצב ערב פסח: המהפיכה המשטרית שחקה במהירות את ההרתעה הישראלית ואת תמיכת ארה"ב. המצב משדר חולשה ומזמין התגרויות מסוכנות המגבירות את הנפיצות. אויבינו רוצים ללבות את להבות המאבק הפנימי בישראל, אך מתלבטים אם לנצל את חולשת ישראל ולתקוף אותה, או להניח לה להרוס את עצמה מבפנים".

מילים כדורבנות, והאחריות – כולה – על כתפי הממשלה. אין בכלל ספק. כמה מעמיתיי ואני ביקרנו מעל דפים אלה בחריפות את הקואליציה הנוכחית על מחדלי הובלת הרפורמה – עד כדי קריאה להקפיאה. אבל אם רציתם דוגמה לגזלייטינג – תמצאו אותה בדיוק כאן. כי אם מישהו מספר לכם ש"ההפיכה המשטרית" – כלומר רפורמה בכמה מסעיפי היחסים בין הרשיות השלטוניות בישראל – היא זו ששוחקת את ההרתעה הישראלית ומסכנת את ביטחון ישראל – הוא, ברשותכם, קצת גזלייטר.

קודם כל, כי מקופל כאן המסר הנפסד שישראל, בהתנהגותה, מעודדת את התוקפנות כלפיה. הולכת בחצאית קצרה מדי בסימאות המזה"ת. דבר שני, כי מועלמת כאן העובדה שלא יציבות הדמוקרטיה מעניינת את המשטרים וארגוני הטרור מסביב – אלא חוסנה הפנימי ולכידותה של החברה הישראלית. וזה, בכל הכבוד, לא קשור לרפורמה – אלא להתנהגות מתנגדיה ובעיקר למה שמעניין את אויבינו: האיומים בסרבנות והדיבורים על אי-ציות לממשלה. חיפשתי אצל האלוף ידלין (טייס, בעברו) ואצל אחרים ברמתו גינוי חד משמעי, תקיף, לסרבנות – ולא מצאתי דפיקה באגרוף על השולחן. ואני לא מתכוון לאיזה מלמול-גינוי עם "אבל" אחריו, אלא למינוף של כובד הסכמות הצבאית והפיקודית בדיוק באותה התקיפות שבה מתגייסים נגד הממשלה. לא הוא ולא עמיתיו נעמדו כחזית בצורה באולפנים והרעימו בקול הבריטון הסמכותי שלהם: "לא זאת הדרך!". להפך; רבים מהם העניקו וממשיכים להעניק לגיטימציה מוסרית ישירה ועקיפה לתופעה – ואז רצים להשתמש בה כעדות להתפרקות חברתית שמוכיחה שהרפורמה מסוכנת לביטחון.

וזה כבר האבא והאמא של הגזלייטינג הפוליטי בישראל.

זה מצחיק איך שגלגל מסתובב: רק לפני כמה חודשים, היה ידלין, כמו מערכת הביטחון כולה – משושביני ההסכם הימי עם לבנון. "win-win", הוא צייץ. הקונצנזוס הביטחוני בעד חתימה מהירה היה גורף ועדרי להדאיג. ההתגייסות המערכתית היתה מופרזת גם במונחים של מערכת הביטחון הקונפורמיסטית שלנו. בעיתוי פוליטי גבולי מאד, ערב בחירות, הם הזהירו שאם לא נחתום תיכף ומיד – החזית הצפונית עלולה להתלקח. והם התנבאו שאם נחתום עד סוף החודש – נרחיק מעלינו סכנת מלחמה מצפון. דו"חות חסויים הוגשו ליועמ"שית, כדי שתכשיר את את מהלך הבזק. ציטוטי תמיכה מפי ראשי המערכת הודלפו מישיבות קבינט למהדורות החדשות. אין זמן לוויכוח ציבורי, נפנפו את הביקורת. בטח שלא לדיון בכנסת. מי שסבר, כמו נתניהו, שלא חותמים תחת אולטימטום, תואר כ"שופר של חזבאללה". איך ניסחו זאת ב"יש עתיד"? "ביבי מיישר קו עם חזבאללה".

גבירותיי, מהפך

אז עכשיו לאיומים יש משקל וצריך מאד להיבהל מהם. פתאום זה בסדר לקרוא לממשלה נבחרת להתקפל מתוכניותיה. מותר גם לקרוא למרי, "להכיל" איומי סרבנות ואי-ציות, ואז לספר לממשלה שאלה תוצאות המשבר שהיא עצמה חוללה – ושהיא מסכנת את הביטחון.

משהו כנראה משובש בתפיסת המציאות שלי. אני זוכר מערכת ביטחון שהתגייסה לטובת ממשלה קודמת. אני זוכר חמישה רמטכ"לים מתכנסים ליד קבר בן גוריון ומזהירים מנתניהו. אני זוכר לשעברים של מערכת הביטחון קוראים לאי-ציות, למרי אזרחי ולהרעדת הרחובות מיד אחרי הבחירות, עוד לפני שהוכרזה רפורמה. אני זוכר צעדות לוחמים ודברי תוכחה של בכירים וגילויי הבנה לסרבנים בתגובה לרפורמה. ופתאום כל זה נארז לאמירה ש"הפיכה המשפטית שוחקת את ההרתעה". אלה כנראה הבהובי המנורה שמערערים את יציבותי. אני שומע סירנות. אולי אלה סתם צפצופים באוזן? גלו לי, מה קרה בסוף לאינגריד ברגמן?