קבינט שישי
יום ראשון השחור: ההיגיון ניצח, העננה נשארה
לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, נדמה היה שהממשלה לא מסוגלת למשול • ביום שני, אחרי אינספור מריחות, כבר הודיע נתניהו על היעד ההגיוני שנכתב פה כבר זמן רב: הקפאה והידברות • אבל כמו בכל הפסקת אש, מספיק חייל מצ'וקמק אחד שיירה בטעות ויוביל לקריסת הרגיעה

ביום ראשון בערב מדינת ישראל היתה על סף פירוק פנימי. זו לא הגזמה אלא קריאת המציאות. מרגע שנתניהו קיבל את ההחלטה האומללה לפטר את גלנט, הוא איבד שליטה.
לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, נדמה היה שהממשלה לא מסוגלת למשול. המונים ברחובות ללא יד מכוונת - והלם קרב, שתיקה מוחלטת, מצד הממשלה.
אפשר להיכנס לניתוח מדוקדק מי אשם ומה המשמעות של מרי אזרחי וסרבנות מילואים שאני נגדה, אבל זה מה שהיה פה ביום ראשון בלילה. צריך להתמודד עם זה.
בתולדות המדינה שלנו היו כבר אירועים קשים שהוציאו אזרחים לרחובות. מחבלים מתאבדים שפוצצו אוטובוסים מלאים בנשים וילדים, מלחמות שנמשכו מעבר למה שהציבור יכול היה להכיל. אפילו במבצע שומר החומות, בסוף הקדנציה האחרונה של נתניהו, אנשים יצאו לרחובות רמלה ולוד. אבל מעולם לא היה כאן אירוע כמו יום ראשון השחור. תוצר של יוהרה פוליטית, אובדן גבולות והגזמה.
ישראלים תומכי רפורמה ומתנגדים לה לא הצליחו לישון באותו לילה. הם ראו איך הנס הגדול שנקרא מדינת ישראל מתפרק. אני מתעכב בכוונה על אותן שעות, כי קל עכשיו להעלים את התחושות האלה, שלי ושל אחרים. הזיכרון הציבורי קצר מאוד. מדינת ישראל עמדה בפני סכנה פנימית בגלל מציאות פוליטית שיצרה ממשלת קצה, חולשה של מנהיג וחוסר יכולת לקבל החלטות. זו האמת. אי אפשר לטייח אותה.
לא היה זה גלנט, עם כבוד רב לאחריות שקיבל, ולא שאלת מינוי השופטים, אלא התפרצות הר געש חברתי־פנימי וחוסר הבנה מוחלט מצד הממשלה של הציבור הישראלי.
ביום שני, אחרי אינספור מריחות, כבר הודיע נתניהו על היעד ההגיוני שנכתב פה כבר זמן רב: הקפאה והידברות. רוב הציבור הישראלי שאוהב את המדינה הזאת נשם לרווחה. ההיגיון ניצח, אבל העננה נשארה.
דרוש תהליך שיקום
תשכחו מהרפורמה המשפטית. הצדדים יגיעו לפשרות בבית הנשיא או שלצערי לא יתקנו שום דבר במערכת המשפט. מה שחשוב הוא שעם ישראל עבר תאונת דרכים קשה. הנהג נרדם בדרך. נדרש תהליך שיקום.
אנחנו בהפסקת אש פנימית - זה הכי טוב שאפשר היה להגיע אליו במצב הזה. אבל כמו בכל הפסקת אש, חייל מצ'וקמק שיורה עכשיו בטעות יכול להוביל לקריסה מוחלטת. מה זו פליטת כדור? מה שקרעי ודיסטל, יאיר נתניהו או כל צייצן אחר עושים כבר חודשים במקום להועיל.כך גם הניסיון להפוך את חילי טרופר, המענטש של הפוליטיקה, ל"בריון מסוכן", כדברי גוטליב או לוין, כדי לייצר נבואה שמגשימה את עצמה. כישלון ידוע מראש.
אין שום סיכון ששווה לקחת על המדינה הזאת בשביל חקיקה פרסונלית למען תרומות לנתניהו או לדרעי. למעשה, אין שום דבר חשוב יותר מלשקם. השבר עצום, אבל אין אפשרות אחרת. הפציעות הקשות מהתאונה שעברנו הן גילויי השנאה ברחובות. שנאה הדדית, שלא יהיה ספק.
בגלל זה כל סרטון של גילוי חיבה הופך לנו את הבטן. מפגין חילוני ששר שלום עליכם מלאכי השלום. אנשי בני ברק שמחלקים בקבוקי מים. מישהו שמחזיק שלט בעד הרפורמה וצועק שמאלנים אחים. תומך רפורמה ומתנגד רפורמה שמחליפים דגל. הזיה שאלה היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. שנים אני מתגאה בכך שאנחנו רבים בתור לסופר, אבל ברגעי מצוקה מתאחדים. משרתים יחד בצבא, מגינים על המולדת. אך עכשיו פשוט יותר מדי אנשים שונאים. מי אחראי לשנאה? רק ההנהגה, שלא יהיה ספק. אין אף ש"ג שיש לו אחריות. יש סוכני שנאה מקצועיים, רשתות שמגבירות את תיבת התהודה. המלחמה בהם היא מלחמת מצווה.
הפתרון היחיד הוא לגעת ביום ראשון השחור הזה. לייצר עכשיו דיון עומק על סוגיות היסוד שלנו. להבין שלטווח רחוק, רק ממשלת אחדות ציונית יכולה לטפל בשוויון בנטל, בדת ומדינה, במשילות.
ויש גם איום כלפי הממשלה: הסקרים מראים שהימין מתפכח. מאז שכתבתי על כך בשבוע שעבר, יצאו כמה סקרים שהוכיחו מגמה ברורה: הליכוד מאבד מנדטים, הרבה מנדטים. אנשים מחפשים בית שהוא ימין. ימין אחראי וליברלי, שאכפת לו מהעם. ולא, לשנוא שמאלנים זה לא ימין. הם לא מוכנים לקחת סיכון על המדינה הזאת.
הפרוגרסיבים של הימין
כבר מזמן השמאל הרדיקלי בארה"ב אימץ את מלחמת המעמדות של קרל מרקס: עשירים מול עניים, אזרחים סוג א' מול אזרחים סוג ב'. התוצאה כל כך מטורללת, שיש בקשות להסיר פסלים של קולומבוס כי היו לו עבדים. להעלים את ההיסטוריה.
בתהליכי הקצנה, לפעמים מגיעים לקצה שאתה נאבק בו אידיאולגית. כך מאבק המעמדות, שמייצרים עכשיו ציניקנים תומכי נתניהו, הוא מאבק של השמאל הרדיקלי. עשירים מתל אביב קוראים לעצמם אזרחים סוג ב'. הנהגה אליטיסטית ושבעה מספרת שהיא דואגת לעני ולחלש. מאשימים את העשירים בעושרם, במקום לשאול היכן ממשלות ישראל לדורותיהן וחלוקת המשאבים.
כמו כל תנועה פרוגרסיבית, אין כאן חשיבות לאמת. כך אפשר להתנגד לסרבנות למילואים - כפי שאני התנגדתי - אבל לעודד מכתב סרבנות של טכנאים. אפשר לדבר על לאומיות, ובמקביל לעודד השתמטות מהצבא. אפשר לדבר על משילות, ובשלושה חודשים להתעסק רק בוועדה למינוי שופטים ובחוק המתנות לפוליטיקאים. אפשר להיות ימין כלכלי עם תפיסות סוציאליסטיות.
היות שמראש הגישה המרקסיסטית של השמאל הרדיקלי היא אבסורד בעיניי, כך גם הגישה שמגיעה מימין באצטלה של מאבק עממי היא מגוחכת. זו וגם זו הן פוסט־ציונות, ובעיקר לא מהוות פתרון אלא ניסיון להנציח את הבעיה לצרכים פוליטיים.
פינה טובה: הפעם הפינה תוקדש לאלה שזקוקים לאוזן קשבת. לא בגלל המצב הפוליטי שמייצר מצוקה לאומית, אלא בגלל צורך נפשי. עמותת "ידיד נפש" יצרה קו חם לציבור החרדי והדתי שמרגיש שהוא צריך סיוע נפשי וקול אנושי מצד מי שמבין אותו. מאות מתנדבות דתיות שמבינות את אורח החיים והמצוקות של מי שחיים בתוך קונפליקטים בעולם הדתי, עונות לטלפונים והופכות לכותל דמעות והקשבה. היכולת לחלץ אדם ממצוקה נפשית מצילה חיים, ולא בתיאוריה. למי שקוראים ומרגישים צורך, מספר הטלפון שלהם הוא 1-800-30-30-12.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו