באיחור ניכר עשה היום (שני) בנימין נתניהו את הדבר הנכון: הקפיא את חקיקת הרפורמה המשפטית, והסכים להידברות שתוביל לחקיקה בהסכמה.
אפשר לכתוב הררי מילים על מה שקרה בדרך. על תהליך ההקצנה, על השנאה הגוברת ברחובות, על הפגיעה האנושה בצה"ל ובקורים המעטים שעוד מחברים את חלקי העם, על הנזק העצום שנגרם לביטחון ולכלכלה וליחסי החוץ של המדינה, על הפיטורים השערורייתיים של שר הביטחון יואב גלנט רק מפני שהעז להתריע על הסכנה שהחקיקה גורמת לביטחון המדינה ולצה"ל, ועל התחושה שאחזה ברבים שהנה - גם הבית השלישי עומד בפני חורבן.
נתניהו עצר רגע לפני התהום. התגובה הספונטנית לפיטורי גלנט שלשום בלילה הבהירה לו שהמדינה על סף בעירה. שאם לא ירים כאן ועכשיו את בלם החירום, לא תהיה הזדמנות נוספת. לא מעט גורמים (חלקם מסביבתו הקרובה ביותר) ניסו להניא אותו מכך, וללכת עד הסוף. בסופו של דבר הוא קיבל את ההחלטה הנכונה, אף שכדרכו התקרבן והאשים גם בנאומו שאמור היה לחבר ולאחד.
הדיאלוג הזה אמור להוביל ליותר מאשר להסכמות על החקיקה המשפטית. גלומה בו הזדמנות לפתוח צוהר להסכמות פוליטיות וחברתיות שיבטיחו את הבית לעשרות שנים קדימה ולהסכמה לאומית רחבה שתוביל לאחדות אמיתית
אבל זה פחות חשוב כרגע. מרגע שהחקיקה הושהתה, נוצר פתח להידברות ולהסכמה. נשיא המדינה יצחק הרצוג מיהר לברך על כך, ובצדק; בשבועות האחרונים הוא הפך עולמות ושוחח עם כל מי שרק אפשר בניסיון לגשר ולחבר, אך כל מאמציו טבעו בים הציניות והאופורטוניזם הפוליטי. להרצוג יהיה כעת תפקיד חשוב בניסיון להגיע להסכמה, תוך ניצול יכולותיו הפוליטיות והעובדה שהוא מקובל על שני הצדדים.
קשה להפריז בחשיבותו של השיח הזה. בני גנץ הבין זאת והיה הראשון שהודיע כבר ביום ראשון שיגיע בלב פתוח ובנפש חפצה לדיאלוג, במטרה להציל את המולדת. צריך לקוות שגם יתר חלקי האופוזיציה ינהגו כמותו, ושהקואליציה מצידה תגיע אף היא במטרה להסכים ולא כדי לסמן וי. בשביל שזה יקרה - וחובה שזה יקרה - יידרשו כל הצדדים לוויתורים כואבים, אבל מתוך הבנה שהאלטרנטיבה תהיה כואבת בהרבה. שני המחנות שהתייצבו אמש בירושלים ובתל אביב רמזו להם לאיזה סחרור מסוכן והרסני תיקלע ישראל אם הם ייכשלו.
אבל הדיאלוג הזה אמור להוביל ליותר מאשר להסכמות על החקיקה המשפטית. גלומה בו הזדמנות לפתוח צוהר להסכמות פוליטיות וחברתיות שיבטיחו את הבית לעשרות שנים קדימה ולהסכמה לאומית רחבה שתוביל לאחדות אמיתית. כדי שזה יקרה, צריכים שני הצדדים להיפטר מגיבנות: האופוזיציה תידרש להסיר את החרם שהטילה על נתניהו, והוא מצידו יידרש להצטיין יותר בקיום הבטחות, ובעיקר להיפרד מהשותפות המסוכנת שכונן עם איתמר בן גביר וחבורתו.
אתמול נהג נתניהו ההפך מכך, כאשר אשרר בחתימתו את הכפפת המשמר הלאומי לבן גביר - מהלך שעלול לאפשר לשר חסר האחריות להחזיק במיליציה חמושה. טוב יעשה נתניהו אם ישהה גם את ההחלטה הזאת, או יבהיר שהמשמר החדש יהיה כפוף למשטרה, שהיא היחידה שאמורה להפעיל כוחות שיטור בתחומי הארץ. אם לא ינהג כך, יסמן נתניהו שפניו אינם להידברות ולפשרה אמיתית. ערב הפסח, וימי הזיכרון והעצמאות, יש לו - ולנו - הזדמנות אמיתית, אולי יחידה ואחרונה, לשנות את מסלול ההיסטוריה ולייצב את הספינה מחדש, לפני שתטביע את כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו