שלושה חודשים בקירוב מאז שיצאה לדרך הרפורמה המשפטית, מר הסברה סוף־סוף הופיע. בפעם הראשונה מאז שהמדינה שקעה לעימות שלא היה כמותו, ראש הממשלה דיבר באופן שמנסה להבין את שני הצדדים, להסביר באורך רוח את מצוקות הגוש שבראשו הוא עומד, לנמק בשפה פשוטה מדוע נדרשת רפורמה, ולהבטיח במילים שאין להתבלבל בהן כי לא יחליש את הדמוקרטיה הישראלית, אלא להפך.
חשוב מכך, נתניהו ניסה להרגיע. הוא נטש את הדה־לגיטימציה למפגינים, ולא השווה אותם לאיראנים ולמחבלים כפי שעשה רק בתחילת השבוע הנוכחי. במקום כל אלה, הבהיר כי הוא רואה עצמו כראש ממשלה של כולם, יצא נגד המונח "בוגדים", הדגיש כי הוא קשוב לכאבם והציג באופן מאוזן את הדאגות שלהם. זו התחלה טובה, שמגיעה באיחור גדול. כמה חסרה היתה הממלכתיות הזו ב־100 הימים האחרונים.
סכנת דימום מיידית
השאלה היא, כמובן, מה יקרה בפן המעשי. "אני נכנס לעניין", הוא אמר - אף כי לרגעים היה נדמה שהוא דווקא לגמרי לא בעניין, ולא שוחה בחומר. נתניהו גם התחייב שבתוך כמה ימים יהיה שיח, אך לא פירט אילו פעולות ינקוט כדי להתניע אותו. נראה שהוא מנסה לדחות את ההכרעה בין שתי האפשרויות המתרוצצות במוחו, בין שני המחנות בליכוד ובין שני הקטבים בעם.
אך אין לדעת כמה אפשר לגרור עוד את המאבק הפנימי בתוכנו. ברור כי כל עוד נתניהו לא מכריע, הקרע בעם יימשך והסכנה תחריף. כך שגרירת הזמן היא טעות. לעם נדרש בדחיפות תהליך איחוי, ולא דימום מתמשך. ויש דבר נוסף, שאינו נחוץ כרגע. ראש הממשלה הבטיח חוק לעיגון זכויות הפרט. דווקא פה כדאי להיזהר ולחכות, עד שיהיה ברור כי בית המשפט העליון לא יטה חוק מסוג זה לפרשנות מרחיבה ואקטיביסטית. וזו עוד סיבה לכך שנדרשת רפורמה, אך כזו שתקבל הסכמה רחבה, כפי שהתחייב נתניהו. הימים הקרובים ילמדו האם הבטחותיו יתורגמו למעשים שגם ירגיעו את הרוחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו