מתווה הנשיא - בחלק מהסעיפים יש יותר חורים מגבינה

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". גם הדרך להסכמה. אין ספק, נאומו של הנשיא בא מלב כואב ואוהב. החרדה שהובעה בו מפני מלחמת אחים הייתה כנה. הדברים נוסחו בקפידה, בלשון יפה, בעברית משובחת שיצחק הרצוג ניחן בה מאז ומתמיד ("שדרה" ו"שום שכל" בשי"ן שמאלית!).

אפילו הקלישאות, הבלתי נמנעות, שנזרעו בה פה ושם, החווירו לעומת ה"צדק" וה"שלום" שחזרו וחרזו את הנאום כולו. אבל העיקר טמון במה שלא נאמר אלא נכתב. בנוסח "מתווה העם" על חמשת עמודיו ועשרות סעיפיו (למעלה מ-40!).

הרצוג הקפיד להדגיש, ובצדק מבחינת תכלית המהלך, שאין זה "מתווה הנשיא" אלא "מתווה העם". ימים יגידו האם ניסיון המיתוג החדש הזה אכן יצליח. עיון מעמיק בשלל הסעיפים שבמתווה מלמד על חוזקתו, אבל גם על חולשתו. המתווה ארוך מדי, מפורט מדי, ועדיין בחלק מהסעיפים המפורטים יש יותר חורים מגבינה.

אכן, מורכבות הסוגייה ידועה. אך מגשר טוב – ובישראל כיום צריך את אלוף העולם בתחום זה – יודע שלא די בשיקוף עמדות הצדדים ובהבעת אמפתיה ונחמדות לכל אחד מהם.

מומחה בניהול מו"מ, בוודאי בנושא כה סבוך ומורכב, המבקש להגיע להסכמות ול"שורה תחתונה", ידע שתמיד עדיף לדבר פחות מאשר יותר, ולשמור – בכוונה תחילה – על קצוות לא פתורים ושולי עמימות רחבים. אלה יאפשרו לצדדים הניצים מרחב מחיה מספיק שיאפשר להם להגיע להסכמות כמה שיותר גדולות ביניהם.

הירידה לפרטי פרטים, שמאפיינת את המתווה הנוכחי, מצוינת להכנת התשתית, לדו השיח האקדמי שמאחורי הקלעים, אך היא עלולה להתברר כהרסנית כאשר תגיע לידי הפוליטיקאים, והם אלה – נזכור ולא נשכח - שבסופו של יום יצטרכו להסכים על נוסח פשרה אחד ויחיד.

המתווה מהלך בזהירות, כמו לוליין על חוט בקרקס, בין  כל המגזרים בחברה. נתן לחיות, נתן ללוין, נתן לרוטמן, נתן ללפיד, נתן לגפני, נתן לסמוטריץ', נתן לדרעי, נתן לעבאס, נתן לפורום קהלת, נתן למכון הישראלי לדמוקרטיה. מי אמר אני ולא קיבל?

במשך עשרות שנים מונחות על שולחן הכנסת הצעות שונות לחקיקת חוק יסוד: החקיקה שיסדיר סוף סוף את המסגרת הכללית שעליה אמור להישען שיטת המשטר הישראלית.

המחשבה שגלומה במתווה, ולפיה חוק כזה יחוקק בשבועות הקרובים, בלחץ השעה, תמימה למדי, ועשויה בקלות להתגלות כמקסם שווא. משאלת לב ראויה, אך בלתי ישימה בעליל.

כך גם ה"וטו" המוחלט שמציע המתווה בהפעלת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד לאחר שעמדו בכללי הפרוצדורה בכנסת. מגמה זו תואמת את רצונם של מחוללי הרפורמה להותיר בידי הכנסת, ורק בידיה, את זכות "המילה האחרונה", אך היא מערערת לחלוטין את תורת הפרדת הרשויות ונוסחת ה"איזון" שבצידה, נוסחה שניצבת בבסיסו של כל משטר דמוקרטי ראוי לשמו.

המתווה מדבר גם ב"גיבוש מתווה מוסכם לשירות צבאי או לשירות לאומי אזרחי", מתווה שיהיה חסין לחלוטין מביקורת שיפוטית. היה ותתקבל הצעה זו, יהא בה מתן סטירת לחי ואגרוף בפרצופו של כל אדם (ויש מאות אלפים כאלה) שטרם ויתרו על חלום השוויון בנטל. יש בהצעה זו פוטנציאל מסוכן  להנצחת החרפה שגלומה במציאות הנוכחית וקביעתה בחוק יסוד לדיראון עולם.

לאור הצעה זו, הסעיף העוקב שמדבר על ביקורת שיפוטית בנושא השוויון נראה כ"מס שפתיים" חלול ונבוב, הא ותו לא.

כך גם הקביעה שלפיה "יעוגנו בחוק יסוד הזכות לשוויון והזכות לחופש ביטוי", תוכנית פעולה שהמפלגות החרדיות לעולם לא יסכימו לה. ואם כבר, בהקשר זה בולט חסרונה הבולט של צלע נוספת שניצבת בראש כל דמוקרטיה ראויה לשמה: חופש הדת והחופש מדת.

יש לשער שלא במקרה הושמט נושא רגיש זה מהמתווה. ואתם, ילדים, עזרו למנסחי המתווה למצוא עקרון יסוד זה שהלך לאיבוד אי שם בסבך העצים של המתווה הנוכחי.  

"תפוחי האדמה הלוהטים" – הסעיפים שעניינם הרכב הוועדה לבחירת שופטים ודרך בחירתם, מעמד הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה ועילת הסבירות מוקמו – יש לשער שלא במקרה - בחלקו האחרון של המסמך.

עיון מעמיק בכל אחד מהם מלמד שעדיין נותרו בהם יותר חורים מגבינה.

ההבחנה שנעשתה במסמך בדרך בחירת השופטים בין בית המשפט העליון לבין שאר הערכאות היא צעד בכיוון הנכון. אך הרחבת התנאי של רוב 7 חברים מתוך 11 (שכיום נוהגת רק במינויים לבית המשפט העליון) לכלל הערכאות עשויה להתברר כ"בכיה לדורות", וצעד שעלול לתקוע מקלות בגלגלי מינוי השופטים למשך שנים.  

הסעיף שנועד לבטל את השימוש ב"עילת הסבירות" כדי לפסול החלטות של שרים יתגלה עד מהרה כאמירה חלולה שלא תועיל במאום, וכך בוודאי גם המשכו המדבר בלשון עמומה תוך שימוש במונחים שגבולותיהם אינם מוגדרים כגון "שרירות" או "מופרכות", ויישארו נתונים לשיקול דעתו הבלעדי של השופט היושב בדין. בכך יונצח חוסר הודאות שקיים במצב המשפטי הנוכחי, ובמקום "בית משפט" נמשיך לראות "בית שופטים", שבו התוצאה הסופית תלויה במיהותו האקראית של השופט שישב בדין באותו יום.

הותרת הסעיף שלפיה חוות דעתם של היועץ המשפטי לממשלה ולמשרדים מחייבת את הגופים שהם מכהנים בהם (למעט הצעות חוק חוקתיות ממשלתיות) היא מתכון בטוח לפיצוץ במהלך המשא ומתן העתידי. קצרם של דברים: מרוב רצון לרצות את כולם עשויים מנסחי המתווה לגלות עד מהרה את צדקתו של הכלל עתיק היומין "תפסת מרובה – לא תפסת".

גם המכניס עזים לדיר כדי להוציאן ממנו בהמשך התהליך, במהלך המו"מ שעתיד להתקיים בעת הקרובה, צריך להימנע מהפרזה כל גדולה במספרן.

נזכור ונשמור: לעתים קרובות, מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב עזים לא משיגים את היעד.