הסרבנות היא משחק ילדים לעומת המשבר הדמוקרטי האמיתי

ניכר על פניו של נשיא המדינה ביום חמישי בערב שהוא נסער. "מראות היום הזה הם חלום בלהות", אמר. "מה שקורה כאן הוא אסון". אך לרבים בימין לא ברור עדיין מקור הסערה: האם היא נובעת מתגובתם החריפה של מתנגדי הרפורמה ומכישרונם לסגל למחאתם תדמית של משבר לאומי - או ממה שהוא כינה "מכלול חקיקה שגוי ודורסני שמערער את יסודותינו הדמוקרטיים", שצריך "לעבור מהעולם ומהר"?

אני לא רוצה להאשים את הנשיא בקריסה תחת לחץ - אבל הוא "האכיל את המפלצת", כמו שאומרים, ונתן למתנגדי הרפורמה את מה שהם ייחלו לו: הכרה נשיאותית בכך שהצדק איתם. בראשית הדרך, הוא נשא נאום ששיקף אדיבות כלפי שני הצדדים: הכיר בכורח לקדם תיקונים במערכת המשפט, ובסערת הרוח של מתנגדי הממשלה. בנאומו האחרון הוא כבר נטה לצד מסוים; לבית הנשיא ברור עם מי הצדק.

לפני שבועיים הזכרתי פה איך ב־1995, שבועות לפני חתימת אוסלו ב', סירב הנשיא עזר ויצמן לפגוש קבוצת נציגים ממועצת יש"ע, בשבוע שבו פרסמו רבני יש"ע פסק הלכה שממנו משתמע כי יש לסרב לפקודת פינוי יישובים. כי יש כלים שלא שוברים, ויש חבלים שלא קורעים. רבים מאזרחי ישראל ציפו לאמירה נשיאותית דומה ביום חמישי, ולא קיבלו אותה. שום קו ממלכתי אדום לא סומן מול תופעות כמו מינוף ההון הצבאי או היתרון המעמדי לצורך סחיטה פוליטית של ממשלה נבחרת.

אם הנשיא חרד ל"יסודותינו הדמוקרטיים" בגלל "המתווה הדורסני" של הקואליציה, אני מצטער להוסיף לו עוד שני מקורות לחרדה. הראשון הוא התקדים הנורא של שימוש בסרבנות ובמשיכת השקעות כדי לכפות סדר יום ולכופף ממשלה דמוקרטית. התקדים הזה ייכנס לזיכרון החברתי, וילווה את רפרטואר המחאות בישראל מכאן והלאה. השתיקה הממלכתית מול התופעה, האמפתיה לרגשות שמחוללים אותה והענקת הניצחון המורלי למחולליה - הן מעתה חלק ממורשת הרצוג.

אבל הפגיעה הגדולה, האנושה יותר, בדמוקרטיה הישראלית קשורה לנרטיב הפוליטי המסתמן. רבים ממצביעי הימין ממילא לא רואים במערכת המשפט, בממסד הביטחוני ובמוסדות התרבות והאקדמיה שיקוף אותנטי של זהותם ושל השקפת עולמם. הם התרגלו לחיות בסביבה שבה מוקדי העוצמה וסמלי הממלכתיות מנוכרים להם. על הכל פיצה כוחם הפוליטי: מפלגת הליכוד שאפשרה מסלול להשתתפות פוליטית, והשותפות "הטבעיות". זה היה מקור הכוח, וזה גם מה שהחזיק את האמון הבסיסי בשיטה הדמוקרטית.

כעת הם רואים כיצד קואליציה בת 64 מנדטים נאלצת להיכנס למגננה, ואולי תיאלץ לסגת מהתוכנית שהיא מקדמת; כיצד כל הממסדים מגויסים לסיכולה, וכעת גם כיצד בית הנשיא מטיל את כובד משקלו על סימונה כמקור "המשבר". אם הרפורמה תיבלם לחלוטין - הם יאבדו את שארית האמון בכוחם להשתתף בעיצוב המציאות בישראל באמצעות בחירות. זה יהיה המשבר הדמוקרטי החמור מכל, ותופעות כמו סרבנות או משיכת השקעות ייראו כמו משחק ילדים - כשחצי עם, ולמעשה יותר מחצי, ישתכנע שאין שום איזונים ובלמים על יתרונו המעמדי והחברתי של החצי השני.