זה משבר חברתי, לא חוקתי

אלו ימים של להבות גבוהות, התבטאויות חריפות, בוטות ומסיתות, איומים מרומזים פחות ומפורשים יותר. מעקבים, מצור, התנגדויות ושיבוש. במרכז הבעירה עומדת הרפורמה המשפטית. ויכוחים מרים על שיטת מינוי שופטים, סמכויות בג"ץ ומעמדו ביחס לכנסת, קינות על חרוזי רעל וכיתות יורים על מרכז הבמה.

אך אלו רק לכאורה חומרי הדלק שאופפים את הזירה הציבורית הישראלית. פטה מורגנה בכסות משפטית. בישראל מתחולל כעת דבר־מה גדול, משמעותי ודרמטי הרבה יותר. התיקונים שמבקשת הקואליציה לבצע במערכת המשפט הם רק הגל שעל גבו נישאים המתחים האמיתיים, הרגישים והנפיצים, ששוטפים כעת את הרחובות ואת שטף המכתבים והעצומות.

מי הבוס

תרחיש האיום הגדול ביותר מנבא את המצב הקטסטרופלי הבא: הכנסת מעבירה בחקיקה את הרפורמה בנוסח רזה או שרירי יותר, בג"ץ פוסל את החקיקה, והכוחות המזוינים של ישראל, ביחד עם ארגוני הביון שלה, צריכים לעמוד מול דילמה: מיהו הגורם המוסמך לכפות על הצד השני "להתיישר". אם יבחר הרמטכ"ל לשלוח גייסות אל הכנסת בשם בית המשפט העליון - ינצחו השופטים; אם יישלח כוח שיטור לבלום את שופטי העליון - ינצחו המחוקקים.

אם להאזין לצבר הגנרלים לשעבר, זהו הים שאליו זורמים כל הנחלים: הטנקים יכריעו. נראה שאישים כאהוד ברק, בוגי יעלון, דן חלוץ, יובל דיסקין ואחרים כמעט כמהים שכך יהיה. גם נשיאת העליון לשעבר דורית בייניש הביעה כיסופים דומים. "ייהרג ובל יעבור", כינתה שינוי אפשרי בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וקראה לעמיתיה לשעבר לקטול את החוק עוד בטרם בא לעולם.

בפועל, תרחיש אחר סביר הרבה יותר. אם בג"ץ יפסול את החקיקה, לאחר שינמק בית המשפט את דבריו - הכנסת תציית, הח"כים ישובו לשולחן השרטוטים ויחוקקו מחדש בהתאם לפסיקת השופטים. ייערך משא ומתן בדרך עקיפה ומלאכותית, אך כזו שעשויה להוליד פשרה. בכל התרחישים, כך או אחרת, הרפורמה תעלה להצבעות שנייה ושלישית.

אדני המחאה הם תפיסת העליונות, והשימוש ביתרון חברתי לכפייה פוליטית. מתוך שלא לשמה הביאה הרפורמה את היעדר הפלורליזם במוקדי העוצמה ואת מבנה הכוח אל פתחה של החברה בישראל

הדילמה האמיתית והמאיימת יותר נוגעת לתוצרי הלוואי של הרפורמה, שחשפה את מערכת העצבים הרגישה יותר של החברה בישראל. יריב לוין ושמחה רוטמן ציפו למחאה חריפה, ולא הופתעו גם נוכח הניסיונות לפגוע בכלכלה ובמעמד הבינלאומי. אך גם הם לא חזו איזו תיבת פנדורה תיפתח ואילו שדים ייצאו ממנה.

החמור מכולם הוא יחסה של החברה הישראלית לצה"ל ולמערכת הביטחון, והשחיקה המסוכנת במעמדם הציבורי. מכתבי בוגרי יחידות העילית, 8200 ובעיקר הטייסים, שיקפו לא רק מונוליתיות מחשבתית, אלא בעיקר את האמת החברתית המרה המסתתרת מאחורי אחידות הדעות. יש זיקה בין הדומיננטיות הרעיונית לבין מעגלי ההשתייכות והייחוס של היחידות הללו.

וכמו שידועים מרחבי הגיוס של יחידות העילית, ברורים גם סיכוייהם של מי שפחותים למצוא עצמם במקומות המזוהים עם העילית של העשייה הביטחונית. בצבא עושים בשנים האחרונות מאמצים לאזן את המסננת החברתית. פירות המאמץ, אם יבשילו, ייקטפו בעוד זמן רב.

בסדרה שערך לאחרונה עמרי אסנהיים על סיירת מטכ"ל, הודו מפקדים ביחידה בהפיכתה למעוז הקיבוצים והמושבים. "קל יותר ללמד את האשכנזים ערבית מאשר את הערבים ללחום", צוטטה שם רוח דבריו של בכיר ביחידה בנוגע להחלטה "להיפטר" מבני עדות המזרח שבה.

המוני בית ישראל ומצביעי הקואליציה הנוכחית מחרפים נפשם ביחידות השדה השוחקות. הם מהווים נדבך דרמטי במערך המילואים ומוסרים את נפשם, לצערנו בשיעורים גבוהים. אך לפתע מתגלה שהם שווים פחות, ושההילה המוקנית לטייסים מזכה אותם בקול מועדף, בעליונות דמוקרטית.

והצבא הוא, כמובן, רק מקפצה אל האזרחות, שם מתחוור כי גם במוקדי הכוח תמצאו את האנשים שדומים זה לזה בדעותיהם, או לפחות כך זה מצטייר. הדלת המסתובבת מהיחידות הטכנולוגיות אל ענקיות ההייטק היא תופעה ידועה.

השבוע לעג חבר הכנסת עידן רול לחבר הכנסת דודי אמסלם. "לא היית מתקבל להייטק", צעק לו במליאת הכנסת. הרמז ברור. גם הגזענות. והיא זו שמסבירה את תחושת הפטרונות שעולה מהנוהג לתרגם את ההון הצבאי או הכלכלי - או שניהם יחד - למאבק פוליטי נגד הכוחות שמייצגים את מי שדרכם למעגלים הללו חסומה, או נגישה פחות.

המחאה אולי מספרת לעצמה שהיא נאבקת ברפורמה, אבל בפועל היא משרתת את הנצחת האי־שוויון. אדניה הם תפיסת העליונות - והשימוש ביתרון חברתי לכפייה פוליטית. מתוך שלא לשמה הביאה הרפורמה את העדריות ואת היעדר הפלורליזם במוקדי העוצמה אל פתחה של החברה בישראל - וביחד איתם נחשף ביתר שאת מבנה הכוח המעמדי.

נתניהו, תהיה אשכול

ישראל ניצבת מול שבר אמיתי בליבת יסודותיה. זו המסגרת המאיימת כעת על לכידותה ועל עתידה של המדינה. במציאות זו נדרשת מנהיגות. באופן אירוני, נתניהו נתפס בעיני מתנגדיו כבן־גוריון, הכופה את דעתו באמצעים אגרסיביים נגד מתנגדיו - ומדכא אותם. אם נמשיך בהשוואה, אזי על נתניהו להידמות מעתה ללוי אשכול, שהעלה את עצמות ז'בוטינסקי, פתח את שער הממשלה לתנועת חרות והנגיש תחומים שלמים שהיו סגורים שנים ארוכות בפני אנשי ימין.

אבל גם מהצד השני נחוץ מנהיג. גנץ ולפיד נראים כמי שאינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה, ולהגיב בבגרות לרגע שבו חוליי החברה הישראלית מתפרצים באחת ומאיימים עליה.

האדם הטבעי להיכנס לנעלי המנהיג הוא גדי איזנקוט. נראה לא מאיים - אך נחוש פוליטית, מגלם בתוכו חלקים נרחבים של החברה בישראל וידוע כדמות מתונה ומרגיעה. איזנקוט סוחב בשבועות האחרונים תסכול. ייתכן כי לעת הזו הגיע למלכות ויסלול את הדרך לנסות לאחד, ולהיות שותף להרגעה של רעידת האדמה החברתית במדינה. זוהי שעת משבר לאומית, אך לא משבר חוקתי פוקד אותנו - אלא חברתי, מעמדי ומסוכן.