בן גביר מטפס על הקירות

בתחילת השבוע הוצב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, על המוקד. ההכרזות שלו על חומת מגן 2 במזרח ירושלים נבלמו על ידי ראש הממשלה וזכו לגיחוך נרחב בתקשורת. אבל מי שרוצה להתחיל להבין מדוע איתמר מטפס על הקירות, כדאי שייצא מירושלים לכיוון ים המלח. בתחילת הירידות, על הגבעה משמאל, הוא יבחין בשכונה של רבי־קומות, המאיימת להתפקע מצפיפות המגדלים הצמודים זה לזה.

נא להכיר, זוהי ראס אל־חמיס, שכונה ירושלמית שנמצאת חמש דקות מהמטה הארצי של המשטרה. רק שכל הבתים בראס אל־חמיס הוקמו בניגוד לחוק, ללא היתרים, ללא תוכניות מאושרות, בניגוד לכל תקנה ותקן. זה מתחיל בחוקי התכנון והבנייה והוראות בטיחות למיניהן, אבל נמשך בעובדה שהבתים, ברובם, הוקמו על קרקע של אחרים. שם, כמו במקומות נוספים במזרח ירושלים, נבנו רבים מהבניינים על קרקעות של המדינה, של העירייה, או אפילו של תושבים ערבים אחרים שרכושם נשדד מהם. מדינת ישראל מודעת לכל זה כבר שנים, ולא עושה דבר.

ברוב חוצפתו, ניסה השבוע השר שממונה על שמירת החוק, להתחיל לאכוף אותו. הוא ביקש לשלוח שוטרים להרוס בית קומות אחד, לא מאוכלס, שנבנה ללא כל היתר בשכונת סוואחרה בירושלים. בשבוע שעבר הוא ניסה לאכוף את החוק לגבי בית קומות אחר, שבוניו ודייריו מצפצפים על החוק זה שנים. רק שלראש הממשלה ולשר הביטחון היתה משימה דחופה וחשובה הרבה יותר: לעקור באלימות 1,100 עצים במטע של יהודים ליד שילה. לנתניהו ולגלנט היה חשוב לעקור עצים של יהודים, ולהמשיך למנוע מהמשטרה לאכוף את החוק נגד ערבים בירושלים.

בן גביר אמנם דיבר על חומת מגן 2, אבל לא התכוון לנקיטת אמצעי המבצע מ־2002 - אלא להלך הרוח של שינוי כללי המשחק, להחזרת השלטון המלא של ישראל גם על הערבים בירושלים כחלק מהמאבק בטרור

נתניהו פעל גם השבוע כפי שהוא עושה מאז 1996, מיישר קו עם ראשי מערכת הביטחון, שאסורים בתוך האזיקים המנטליים של הסכמי אוסלו. מאפשרים לערבים להשתלט על השטח ולשים עלינו פס, ומאידך מפעילים יד קשה ואכזרית נגד יהודי יו"ש. בן גביר אמנם דיבר על חומת מגן 2, אבל לא התכוון לנקיטת אותם אמצעים של המבצע מ־2002, אלא להלך הרוח. הלך הרוח של שינויי כללי המשחק, שיחזיר את השלטון המלא של מדינת ישראל גם על הערבים בירושלים, כחלק מהמאבק בטרור.

כללי המשחק שגובשו בדור האחרון בירושלים הם של פלנטה אחרת. פלנטה של הפרת חוק, פשע, גזל וצפצוף על השלטון ועל החברה. ואגב, מי שסובל מכך בעיקר הם ערביי הבירה עצמם. זה לא המצב רק בראס אל־חמיס - הדבר מתרחש לאורך הכביש המוביל לשכונות פסגת זאב ונווה יעקב. ב־20 השנים האחרונות צמחו כאן כמה שכונות שבהן כ־80 אלף איש - כולן נבנו בניגוד לחוק, תוך השתלטות על רכוש פרטי וציבורי. מעבר לנווה יעקב משתרעת שכונה ירושלמית נוספת - כפר עקב, שהפכה לעיר של רבי קומות בלתי חוקיים הצמודים זה לזה בצורה מפחידה. ומה עושה מדינת ישראל של הליכוד זה שנים? מתעלמת. אף על פי שהכאוס ואי־אכיפת החוק זולגים באופן ישיר מהפשע לטרור.

השבוע החלו סוף־סוף בתקשורת לשים לב שההסתה היא שגורמת לנערים ולצעירים לרצות להרוג אותנו. אבל ההחלטות האלמנטריות שצריכה הממשלה לקבל בעניין הזה אפילו לא נדונו. שום מילה על ההכרח לעצור את גדולי המסיתים, פעילי פת"ח בירושלים, המופתי, מובילי מערכת החינוך וההסתה של הרשות הפלשתינית, מי שנוטעים בראש את רעיונות הרצח נגדנו. בין נתניהו לבן גביר הוחלפו דברים קשים, והשר - שנבחר על בסיס הבטחת המשילות - נותר מתוסכל מאוד. מתוסכל מהגישה של ראש הממשלה ומערכת הביטחון, מתוסכל ממה שמצא במשטרה: ללא תוכניות פעולה, ללא חומר מודיעיני רציני, ללא קצה חוט לשנות את משוואת המשילות והטרור. הוא מצא את עצמו כמעט יחידי שלא מוכן לקבל את כללי המשחק הישנים, אבל עדיין מטפס על הקירות.

צו הרשע

קשה לא להגיע למסקנה שבנימין נתניהו נתן את האישור לעקירת המטע בשילה ביום רביעי, בכוונה השבוע. המטרה - לשדר לאמריקנים ולאירופאים שלמרות פירורי ההתיישבות שהוא נאלץ לפזר בתחילת השבוע, הוא נותר אותו נתניהו. האיש ששומר להם כתמיד על אופציית המדינה הפלשתינית. יכול להיות שמראות האלימות הקשה ביום רביעי, יחד עם סף הפיצוץ של השותפים הקואליציוניים, גרמו לראש הממשלה להתחרט בערבו של פינוי.

אבל גם מלמולי הפיוס והמשך ההבטחות העמומות בעניין ההתחייבויות הקואליציוניות לא כללו את עקירת אחד מבסיסי הרוע, זה שגרם לעקירת העצים בעמק שילה. מדובר במה שמכונה "צו בדבר שימוש מפריע", כלי רב חשיבות שגובש נגד ההתיישבות היהודית ועדיין משמש את המינהל האזרחי ומערכת הביטחון.

הרס הכרם בבנימין מתחיל בצו פוליטי שנהגה על ידי אויבי ההתיישבות בפרקליטות. ועדת אדמונד לוי הכתירה אותו כ"צו דרקוני", ש"אסור להשלים עם קיומו". והנה, ממשלת נתניהו משיכה לקיים את צו הרשע הזה

פרשת העצים בשילה מתחילה באותו "צו בדבר שימוש מפריע" שהוציא ראש המנהל האזרחי לפני שנים, נגד עצם קיום המטע הזה. מדובר בצו פוליטי שנהגה על ידי אויבי ההתיישבות בפרקליטות, כי למנוע מיהודים להסתמך על החוק הנוהג ביהודה ושומרון לגבי מקרקעין, להפוך את סדרי הראיות ולהכניס אותם למבוך משפטי שאי אפשר לצאת ממנו. השימוש בצו נעשה, בדרך כלל, באופן זדוני במיוחד, כשגם אני נתקלתי בנחת זרועו כשדובר ברכישת בית פרטי בחברון, בכסף מלא.

ועדת שופט ביהמ"ש העליון המנוח אדמונד לוי הכתירה את הצו הזה כ"צו דרקוני", ש"שיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו". השופט לוי כתב ש"הוגי הצו שמו להם למטרה למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה". על השימוש בו העיד מי שהיה אז ראש המינהל האזרחי ולימים ראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז, כי הוא מקנה יתרון בלתי הוגן לצד הפלשתיני.

והנה, בעוד ממשלת נתניהו, לדורותיה, לא אוכפת צווי בתי משפט מוגמרים של פינוי, למשל בח'אן אל־אחמר, היא ממשיכה לקיים את צו הרשע הזה, שנהגה מלכתחילה כדי לעצור את ההתיישבות, וכרגיל, ממשיכה להשתמש בו בטענה שהיא אוכפת את החוק.

במהלך השבוע קיבלו המפלגות האידיאולוגיות שבקואליציה כמה "שיירי התיישבות", בדמות הכשרת תשעה יישובים שצריכים היו להיות מוסדרים לפני שנים רבות על ידי ממשלות נתניהו והליכוד. תשעה מתוך כ־70, שבוושינגטון וידאו שהמיקום שלהם לא מונע את הגשמת חזון המדינה הפלשתינית של ביבי וביידן. בד בבד שוחררו הליכי תכנון לגבי כמה אלפי בתים, הליכים שעל פי ההסכם הקואליציוני שנחתם זה עתה, היו אמורים להיות מנורמלים, כמו בכל מקום אחר בארץ ישראל.

כמנהגו, נתניהו ממשיך להפר את ההסכמים הקואליציוניים בעניין ההתיישבות והמשילות, בתואנות ובתירוצים יצירתיים. זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בהפרת ההתחייבויות כלפי השר בן גביר ובאי־העברת הסמכויות לשר סמוטריץ'. מעניין כמה זמן ימשיכו השותפים האידיאולוגיים של נתניהו להבליג.