זה הרגע לאהבת חינם: הרצוג ניצב לבדו בין הצדדים - שחייבים לדבר

בעידן שבו קיצוני הרשתות החברתיות הם העמודים שלפני המחנות, מוסד הנשיא בכלל ויצחק הרצוג בפרט, הם כנראה הגורם האחרון שעוד מסוגל לדבר אל שני הצדדים ולזכות באמונם. הנשיא נשא היום (ראשון) נאום חשוב ביותר. בראש ובראשונה משום שהיה בו קשב אמיתי לשני הצדדים. המטען האישי של הרצוג הוא כזה שדובר על בוריין את השפות של שני המחנות.

ידוע כמובן שהרצוג צמח בשמאל הפוליטי והיה יו"ר מפלגת העבודה. פחות מוכר החיבור העמוק שלו למסורת ישראל, לתפילות ולהלכות. את פסוקי התנ"ך הוא מצטט בלי טעויות משום שלא כותב נאומים שיבץ לו אותם בטקסט. הוא חי את מורשת סבו הגדול, הרב הראשי שעל שמו הוא קרוי.

מהמקום הזה, של מי שלא מסתגר בבית הנשיא, אלא מדבר כמעט ללא הפסק עם כל מי שאפשר במשך שבועות, כדי למנוע קרע בעם - נולד אתמול הנאום.

ניכר היה שהרצוג מדבר מדם ליבו. החרדה שלו אמיתית וגם מוצדקת. הוא חוזה בקטרים דוהרים זה לכיוון זה, ולבדו ניצב באמצע ככרית הספיגה שלא תוכל להכיל את עוצמת הפיצוץ.

בנסיבות האלה, חמשת העקרונות שהציג הנשיא, אינם הדבר העיקרי בנאומו. אם ייפתח ומשא ומתן הם ממילא ישתנו לאורך הדרך, כדרכו של עולם. מה שהיה חשוב יותר ברגע דרמטי זה היו הקריאות המעשיות שהשמיע.

האחת, לדבר; השנייה, להתפשר; השלישית, לוותר. נתחיל מהאחרונה שהופנתה ללוין ורוטמן. הרצוג קרא להם לסגת מעיקרון קטן שאליו נצמדו, והוא קודם כל אישור הרפורמה בקריאה ראשונה. נסיגה מעמדה זו היא מבחינתם וויתור קטן, שכן הם ממילא מוכנים לשתי הדרישות האחרות.

שר המשפטים ויו"ר ועדת חוקה תכננו לאחר הקריאה הראשונה, גם לדבר עם האופוזיציה וגם להתפשר על חלק ממרכיבי הרפורמה. כך שמהותית ותדמיתית שווה להם לחכות שבוע או שבועיים. הם יכולים רק להרוויח מנדיבות המנצחים הזו. או אם לפשט, הגלולה שעליהם לבלוע קטנה וטעימה.

מנגד, מערכת המשפט היא זו שמסרבת כבר עשרות שנים לרסן את עצמה וגם מטרפדת כל ניסיון לרפורמה. היא זו שלא הייתה מוכנה עד כה לא לדבר ולא להתפשר. כאן בא הרצוג והבהיר לחיות וחבריה, שעידן הסרבנות נגמר וכי השיח ייפתח. כמו כן, לשיטת הנשיא, עילת הסבירות תצומצם ושליטת השופטים במחליפיהם תיעלם מן העולם. כלומר, יורשיו של אהרון ברק ייאלצו להחזיר את בית המשפט לתפקידו המקורי.

עבור מתנגדי האקטיביזם המשפטי, שלוין ורוטמן מייצגים כיום, זהו הישג היסטורי עצום. עבור המתעקשים לשמור על הקיים, הצפרדע הזו גדולה ומרה.

יש לקוות כי המשפטנים הסרבנים יבינו את האחריות ההיסטורית הכבדה המוטלת עליהם ברגעי הסכנה הלאומית הזו, ויחלו לדבר. כי אם חלילה לא יעשו זאת, תהיה לממשלה ההצדקה המלאה להעביר את הרפורמה באופן חד צדדי, על כל ההשלכות הנובעות מכך. ואילו בית שלישי, כך למדנו, ייבנה באהבת חינם. זהו הרגע לבטא אותה.