בטקסי חילופי השרים שנערכו אתמול התנגח, כצפוי, עמר בר־לב בשר החדש איתמר בן גביר. אביגדור ליברמן עקץ, כצפוי, את בצלאל סמוטריץ' והוסיף חוות דעת היכן, לדעתו, צריך להיות ממקומם "בס"ד" בשלט החילופין.
הנאום של בני גנץ, לעומתם, עסק באיראן, בחוסנו של צבא העם וגם בלקיחת אחריות על תהליכי גיוס החרדים ומשמעותם בעתיד. בלי עקיצות, בלי ציניות. גנץ, כהרגלו, שקול, ביטחוני, מכובד וממלכתי. טקס החילופין המרגש אתמול במשרד הביטחון מזכיר כמה בני גנץ הוא הפספוס הכי גדול של הימין והליכוד.
את הפער האידיאולוגי בין גנץ לבין גלנט, ואפילו בין גנץ לנתניהו צריך לחפש במיקרוסקופ. כל ממשלת ימין לאומית הייתה מתברכת בשר חינוך כמו חילי טרופר, והבדלים בין אנשי הפריפריה מיכאל ביטון למיקי זוהר נמצאים בקושי בשמות הפרטיים וזהו.
בני גנץ יכול היה להיות ברכה לממשלת ימין לאומית. הביקורת הציבורית הייתה רק על הילוך שלישי, דיבורים על ממשלה דתית קיצונית ואיומי "העולם חושש" היו הופכים עוד יותר פאתטיים. אולי, אפילו אווירת פיוס לאומית הייתה באקלים הישראלי הרותח באמצע דצמבר.
למה זה לא קרה? שלל סיבות
גנץ, כזכור, נתן לזה צ'אנס ונכווה. למעשה, הוא נכווה פעמיים, פעם אחת מנתניהו ואנשי הליכוד שיכלו לנהוג בו בכבוד והוגנות גדולה יותר, ופעם שנייה מחברי כת "רק לא ביבי" ומתנגדיו הקולניים של נתניהו שסימנו לגנץ שהליכה עם נתניהו מוציאה אותו אל מחוץ למחנה.
לגנץ יש שיקולים פוליטיים, הוא מרבה לומר שנכנס לפוליטיקה לעשר שנים כדי להיות ראש ממשלה ולסיים את שליחותו הציבורית. אם הוא רוצה לדבוק בתוכניתו ולהפוך בעתיד לראש ממשלה הוא לא יכול להצטרף לנתניהו. מחנה המצביעים שלו לא יסלח לו על זה. אם או בלי קשר ליחסים העכורים בין השניים.
אל תוך השיקולים הפוליטיים התווספה גם ההתחברות עם פורשי הליכוד, גדעון סער וזאב אלקין, מלאי הזעם והנקמה על מפלגתם לשעבר בכלל ועל נתניהו בפרט, וסתמה את הגולל על אפשרות של שיתוף פעולה עכשיו וכנראה שגם בעתיד.
ביום חמישי האחרון היו אלו רק בני גנץ וחבריו למפלגה שנשארו במשך שעה ארוכה במליאת הכנסת והקפידו ללחוץ יד לכל שר שהושבע. בתסריט לא דמיוני בכלל ועם הרבה פחות רעל, קיטוב ושיקולים פוליטיים, בני גנץ היה יכול להיות בין השרים שנשבעים אמונים לממשלה וכולם היו מרוויחים מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו